כיסא נדנדה ישן

הלן ישבה בגינת ביתה על כיסא הנדנדה הישן שלה, והביטה בכוכבים שקרצו אליה.
לצידה היה כיסא הנדנדה של מייקל, בעלה שנפטר לפני כעשר שנים.
כבר עשר שנים שהלן ישבה לבד בגינת ביתה על כיסא הנדנדה הישן והביטה בכוכבים שקרצו אליה.
כבר עשר שנים שמייקל היקר שלה לא הכין לה את קפה הקסמים שלו, שהעלה על פניה חיוך גם בזמנים החשוכים ביותר.
הלן עצמה את עיניה וניסתה להיזכר בצחוקו של מייקל, בצחוק האחרון שלו, שהיה השמח מכולם, כשהם ישבו שניהם בגינת ביתם על כיסאות הנדנדה הישנים והביטו בכוכבים שקרצו אליהם.
הלן שמעה את חלון ההזזה בתנועתו, ואת קול עקבים של רוז נכדתה.
"סבתא, הבאתי לך שמיכה, קריר הערב, ואני יודעת שלא תסכימי להיכנס היום לבית."
"תודה יקירה." אמרה הלן לרוז כשהיא הניחה שמיכה על רגליה.
היום היה יום הנישואים ה-74 של הלן ומייקל. וגם בגיל 96 הלן לא תשכח את התאריך הזה.
רוז חזרה לתוך הבית המואר, והלן חזרה לנדוד במחשבותיה.
לפני שמונים שנה בדיוק, שכבו הלן ומייקל על הדשא שבגבעה ליד הכפר בו גרו. הם שכבו שם כמה שעות. מייקל הצחיק אותה ללא הפסקה והלן לא הפסיקה לצחוק, זה היה היום המאושר בחייה. באותו תאריך, שש שנים לאחר מכן, הם נישאו בכנסייה.
רוח קיצית עברה בעורפה של הלן, מביאה איתה הדי צחוק מהעבר.
באותו לילה, לפני שמונים שנה, הם הביטו בכוכבים ביחד בפעם הראשונה. כשעשו זאת, מייקל לא ניסה להצחיק אותה, והיא לא צחקה.
הם שכבו שם בדממה כשפתאום חתך את השמיים כוכב נופל. הלן לא תשכח את אותו רגע. אז היא ידעה שחייה לא יהיו כמו שהיו עד אז. היא ידעה שמייקל נכנס לליבה ולעולם לא ייצא.
הלן הביטה בשמיים בחיוך, נזכרת בכל הרגעים היפים עם מייקל, כשפתאום חתך את השמיים כוכב נופל.
הלן ישבה בגינת ביתה על כיסא הנדנדה הישן, והביטה בכוכבים שקרצו אליה. בפעם האחרונה.
הלן עצמה את עיניים עייפות, עיניים שלא יפקחו עוד לעולם. עיניים שנפלה עליהם שינת עולם.