טיול במרכז אמריקה 19

צ'יואוה
חמש שעות נסיעה מתמתחות לאורך חמש שעות של ממש. הנוף משנה את פניו מנוף הררי עתיר צמחיה לנוף מישורי כמעט מדברי. הנסיעה המתמשכת מדרבנת אותי לרשום הערות שונות על הסביבה שאנו חוצים, אבל כידוע הרשימות אבדו. אני זוכר שעברנו שתי נקודות בקורת של הצבא ומשרד החקלאות, אבל לא עוכבנו זמן רב מדי. באוטובוס שבעה נוסעים ואת הדלת לשירותים יש לפרוץ באלימות. היחידה נקיה ונוחה הרבה יותר מהשירותים במטוס. הערב יורד כאשר נכנסים לתחומי העיר ונוסעים בשדרה בת שני נתיבים מכל צד נסיעה ארוכה ארוכה, שנגדעת בשרירותיות עיוורת ע"י רמזורים. זו עיר של ממש, לא יפה אבל ענינית, כלי רכב ברמה נמוכה ובנינים דהויים רומזים, שאין כאן עושר חבוי. הנהג מתחקר אותנו לאיזה מלון אנחנו מיועדים ומסתבר שאין את נפשו להסתבך בתנועה במרכז העיר. אני מסתכל בתנועה ולדכאוני כי רב לא מבחין באף מונית לרפואה. תעודת עניות לעיר, ממשית ומטפורית כאחת. האוטובוס עוצר וכולא מכונית כלשהי בינו לבין המדרכה והנהג יורד ומחליף מילים עם הנהג העצור. אז הוא קורא לנו לרדת ולהוציא מזוודות ומסביר שהמכונית הזו תיקח אותנו למלון.
הרחוב שבו שוכן המלון, אפל וצר ונודף ריחות שתן. חוצים חצר יפיפיה של פעם ומודיעים לפקיד שבידנו הזמנה מאושרת שנעשתה באינטרנט. הפקיד שומר על הבעת פנים אחידה למרות הבשורה המרנינה. מעלית נושנה חורקת איתנו לקומה שלישית ומפתח יל רעוע חושף את החדר העלוב ביותר, שראינו מעודנו או נזכה לראות בטיול זה. הנהג, בחור צעיר מתלהב לשמוע, שמחר מזומנת לו נסיעה נוספת אל שדה התעופה. הוא אינו יודע את נפשו מרוב רצון לעזור, לא מאפשר לי לסחוב אף מזוודה ומוודא שלוש פעמים את מספר החדר, שלא יפסיד אותנו חס וחלילה מחר.
כרגיל, אחרי סיור ראשוני גילה באה למשוך אותי ביד חזקה החוצה. בלשון אילמים מבררים היכן מוכרים מקצץ ציפורניים כדי להחזיר את קצות אצבעותי לשליטה. קונים בסופו של דבר קאטר קטן בחנות כלי עבודה שזה המקום הנאות למבוקשנו. בעל הבית שואל בסקרנות אם אנחנו משוחחים בינינו הולנדית ואני מרגיש הנאה משונה לדווח שאנחנו דוברים עברית- כמו ישו, אתה יודע. נראה לי שמה שידוע לו בעיקר הוא שיהודים דוברים אותה ואם לא אכפת לי, ישו במקסיקו הוא כמעט בחזקת גרופי של הבתולה מגואדלופה.
יוצאים לחשכת הרחוב ומתפעלים מחנויות הנעליים הרבות וגילה מסבה את תשומת לבי, שכל הגברים ברחוב חבושים מגפי בוקרים. הבחנו כבר במקומות שונים במקסיקו, שגברים מבוגרים אוהבים לחבוש מגבעות סטטסון, אלה המגבעות רחבות השוליים, שאופיניות דוקא לבוקרים בסרטים ההוליבודיים. את הסומבררו המקסיקני הציורי אינך רואה בשטח כל עיקר, אלא בתור מזכרת לתיירים. מגף הבוקרים הוא מעין סמל מעמד בעיר הזו, צהוב בעל עקב ושפיץ, אלגנטי ומצוחצח למשעי, לא בדיוק נעל עבודה משופשפת ודהויה של המעמד העובד.
אוטובוסים מיושנים מתנפצצים לאורך הרחוב הראשי שופעים עננות שחורות מפתחי ארובותיהם הזקופות ומכריחים אותנו לאטום את נחירינו. בורחים אל סימטת השתן שלנו ולפני שמסתכנים בעלייה נוספת במעלית מזמינים השכמה לשעה 05:00.
הרצפה עשויה עץ נאנחת במחאה על כל שינוי משקל, שהיא לוקחת כלחץ אישי עליה. כאשר מנסים להירדם מצטרפים אליה השכנים בשיעולי שחפנים עמוקים וקרקרניים מבעד לקירות. גם אלה ידעו זמנים טובים יותר כשהצמיחו עלים. למיטה מזמור שיר משלה והמזרון משועמם מעביר רכילות מצד לצד בלהיטות רטטנית.
אסלת השירותים מתרפקת באהבה רבה על הקיר שכנגדה ומעוררת געגועים למרווח הברכיים במטוסי צ'רטר של אלעל. על תנוחת האדם החושב אין לגבוה כמוני מה לחשוב, אך גם אדם מן הישוב כמו גילה לא יתמקם בקלות בין ירכיה. אני שומר על זקיפות קומה מאולצת בעוד שעיני מתאמצות להביא למיקוד את כתמי הקיר שעוברים מטאמורפוזות בריחוק 10 ס"מ מקצה חוטמי.
למרבה המזל עוזבים מוקדם, כך שלא איבדנו הרבה שעות שינה. אין מה להלין על החדר, כי המחיר מדבר בעד עצמו. המעלית לא סוחבת באופן מוזר דוקא למטה והנהג בשמחה רבה מטייל עם המזוודות במורד המדרגות, שלדעתי התרבו במשך הלילה.
המטוס מתנער מאתנו במקסיקו סיטי לתוך המסוף המוכר של טיסות פנימיות. הפעם זו עת סוף שבוע והמון מקומיים ייאבקו בנו על הזכות להידחף פנימה לטיסה אל קנקון. אני מנסה לשווא לסווג את ההמון הממתין, מי לאדונים ומי למשרתים. בחורה צעירה ויפה מחלקת הוראות טיפול בילד לטלפון נייד נדמית לי כנערת ליווי, שיוצאת לסוף שבוע של צייד. איזה חומר נהדר לדרמות סבון.