נון סטופ – פרק 38 – סרינה

"הכול בסדר?"
שמעתי קול של בת. אוי, מזל. זה לא אבשלום. אבל זה שאבשלום לא התעורר בכלל לא אומר שאני לא בצרות. תפסו אותנו. אני לא יודע מי, אבל אני חושב שזאת בת מהפנימייה. אני עדיין דאגתי, אבל קלארה נשמה לרווחה.
"סרינה! הפחדת אותנו! חשבנו שזה אבשלום." אמרה קלארה. סרינה? יכול להיות שלנערה הזאת קוראים סרינה? כנראה. לא ידעתי איך להגיב. היא הייתה בלונדינית יפה עם עיניים כחולות. אבל יכול להיות שהיא תלשין עלינו? אני לא חושב, לפי ההתנהגות המרווחת של קלארה.
"זה בסדר, זה בסדר. זאת רק אני." נאנחה הנערה, "אז מי אתם? ולאן אתם הולכים?" חקרה אותי ואת בראד. אוף. מה היא נדחפת, זאת? אנחנו צריכים כבר לצאת, שאבשלום לא יגיע! אם הוא יבוא… אני לא יודע מה יקרה אחרי זה.
"עזבי," קלארה ראתה שאני ובראד לא מתכוונים לענות, ולמזלי היא ענתה במקומנו. "סרינה, את יודעת שהכול בסדר, אז את יכולה לחזור לחדר שלך. הכול בסדר. רק…" אמרה קלארה והתחילה להיות עצובה. "רק… להתראות!" התחילה לבכות וחיבקה אותה.
"הכול בסדר, הכול בסדר, קלארה. אני לא הולכת לשום מקום!" אמרה סרינה וחיבקה אותה בחזרה. "את החברה הכי טובה שלי, אני ואת לא ניפרד לעולם, קלארה!"
ממש כאב לי הלב עליהן. הן החברות הכי טובות, ועכשיו קלארה צריכה ללכת בגללי. אוי, מה אני יכול לעשות כדי שהן לא ייפרדו? אבל אז קלארה התפרצה, ולא יכולתי לעשות כלום בנידון.
"סרינה," אמרה קלארה, "אנחנו יוצאים עכשיו למסע ואני לא יודעת אם אני אחזור בכלל, וכל כך קשה לי להיפרד ממך. אל תשאלי מה קרה לו, לאורן," היא הצביעה עליי. "ו… אני ממש צריכה ללכת, עכשיו." היא חיבקה את סרינה.
אבל סרינה גיחכה. "תגידי לי, מה, את עובדת עליי? הכול בסדר!"
"למה?" התפלאה קלארה.
"כי ברור שאני באה איתכם!" קפצה סרינה.
קלארה עצרה את נשימה, וגם אני. "מה? מה פתאום? מאיפה הבאת את זה?" ואז שמתי לב שגם אני וגם בראד שאלנו בדיוק את אותן השאלות פה אחד. לא אסכים לסכן עוד מישהו או מישהי! ממש לא. זה יותר מדי מסוכן.
"נו, למה לא? גם ככה משעמם כאן." אמרה סרינה.
"המסע הזה שלנו מסוכן מדי, הוא עניין של חיים ומוות!" אמרתי. זה היה כל כך שונה, כשאמרתי את זה בקול, אבל נכון. סרינה הסתכלה עליי במבט מופתע וגיחכה. נו מה, עכשיו נספר לה הכול? אני בכלל לא יודע אם זה יהיה חכם. אוף, למה הכול כל כך מסתבך? כל יום הסכנה נהיית רק יותר ויותר חמורה.
"תקשיבי," הפעם היה זה בראד שדיבר. "ערפדה כמעט הרגה את אורן ורדפו אחריו סוכנים מהסי. או. או. וחטפו אותו, הוא נשרף וירו בו אלף ואחד פעמים ופגעו בו ביד, והמסע שלנו זה להחזיר אותו הביתה. את רוצה להצטרף?"
לא האמנתי. בראד סיפר לה את כל מה שקרה לי! אבל הוא יודע שזה מסוכן, הכול? זה מאוד מסוכן. וגם למה הוא הכניס אותה לכל העניין הזה בלי לשאול אותי בכלל אם אני רוצה או לא? אבל האמת, אני לא חושב שהייתה לו ממש ברירה. כמובן שהוא יכול היה לא לספר ולא להגיד כלום, אבל אז יכול להיות שאותו דבר בדיוק אני הייתי אומר או קלארה. בראד אמר לה את האמת – ואם הוא אמר כנראה שהוא היה צריך להגיד, ולא היה אפשר לעשות כלום או לשנות משהו. סרינה לא נראית לי טיפוס שמשחררת מכל דבר ביתר קלות, למרות שאני לא ממש מכיר אותה, והיא נראית לי כך רק ממבט ראשון. הסתכלתי עליה עכשיו, והיא כל כך התפעלה. אבל היה ברור שהיא האמינה לו לגמרי. היא האמינה לאמת. ועכשיו, פחדתי לשמוע את מה שהיא תגיד. אבל היא אמרה, ולא היה ניתן לעצור את הזמן או לחזור אחורה.
סרינה לקחה נשימה עמוקה אחת, ואמרה "כן".