רק בישראל- פרק 1

קיילי:
עוד מעבר דירה, עוד מקום חדש, עוד שביל חדש שמוביל לבניין, לבית, למקום שבו אפשר להתחיל לבנות זיכרונות חדשים. עברתי המון כאלה בשנים האחרונות. כשאבא שלך ואמא שלך, שניהם עובדים כעובדי מדינה, ונשלחים למדינה בקצה אחד וקצה שני של העולם, קורה שעד גיל שבע עשרה כבר היית בארבע מתוך שש יבשות, וכמה וכמה פעמים במדינות שונות. קורה, שבמקרה, נולדת בארצות הברית, ויש לך אזרחות אמריקאית, והשם שלך גם תואם למי שמסתובבת עם ההורים שלה בכל מקום. זה נהדר, יש בזה משהו שהוא מדהים, ראיתי כל כך הרבה מראות שרבים מהחברים שלי פשוט לא זכו לראות, אבל יש לזה חסרונות שלפעמים כבר נמאס לך לספור.
אני מתה על המשפחה שלי, מתה על זה שאנחנו שלושה אחים, כך שזה בדיוק מספיק למושבים באוטו לא גדול ולא קטן, וכולנו יודעים כל כך טוב איך לארוז מזוודות בלי לעשות "אובר ווייט" בשדות תעופה, כולנו יודעים איזה טעם של האמ-אנ-אמ הכי טעים, יודעים לשמור עוד הרבה כסף לתוך השדה תעופה כי המחירים מופקעים, יודעים איך להתחבב עם פקידי קבלה, יודעים איך להתלבש לאירועים רשמיים. יודעים הכל כי אנחנו חלק מהמשפחות האלה שעוברות כל כך הרבה דברים ביחד. אני לא מכירה כל כך הרבה משפחות מלוכדות כמו שלי, קשר כל כך טוב בין אחים כמו אצלנו, שנהנים כל כך לחקור את העולם. אבל ראבק- לפעמים הדברים הכי פשוטים חסרים לי. להגיד לאמא שאני יוצאת עם חברים, ולפגוש מישהו בפארק לשלוש דקות, לדבר איתו בשפה שבה חינכו אותי פה בבית, לא באנגלית, בעברית, לא לחשוב על זה שעוד רגע אני שוב עוזבת את המדינה, לא להכיר חברים שהסיכוי שהזמן יצליח לשמור עליהם הוא אפסי. פשוט להיות לרגע נערה בת שבע עשרה, נערה בת שבע עשרה שאולי יש לה השכלה מבתי ספר בחו"ל, ואולי הבסיס שלה באנגלית הוא כל כך טוב, אבל מתגעגעת ללהבין איך זה חיים לא בשליחויות.
"ארגז אחרון." אמא אמרה ונתנה לי אותו מתוך המשאית. מזל שלא היה חם מידי ומזל שיש מעלית בבניין, אחת הייתי משתגעת. עברנו לגור ברעננה הקרובה לתל אביב, ככה נוח להורים לנסוע לעבודה בתל אביב בכל בוקר, אבל עדיין לא גרים בשיא כל ההמולה. אהבתי את האיזור מהרגע הראשון שדרכתי שם על המדרכה.
"אנחנו לא נישן בבית בימים הקרובים נכון אמא?" שמעתי את אחי הקטן, אדם אומר. הוא בן ארבע עשרה, מתרגש להגיע עוד רגע למה שמכנים כאן בישראל 'התיכון', אבל זה רק בעוד שנה. שמעתי רק את התחלת התשובה שלה, כשאמרה לא, שנישן בבית מלון שקרוב לכאן כי הבית בכלל לא משופץ, ונגיע בימים הקרובים לבנות בעיקר את הבסיס, את המיטות המפורקות, את הארונות שהזמנו במיוחד.
"לפחות שירותים יש שם?" שמעתי אותו שואל כשפתחתי את דלת הבניין עם הארגז והחזקתי את הדלת עם הרגל. צחקתי לעצמי. לאדם יש היסטוריה עם להשתין במקומות שלא מומלץ להשתין בהם כי לא דואגים לשירותים נורמלים. זה היה אחד הדברים הכי מצחיקים בחופשה שלנו באיזור המזרח. כן, לפעמים גם יצאנו סתם לבלות, לא קשור לענייני עבודה.
נכנסתי לדירה, מרווחת, מתאימה בדיוק למשפחה של חמש נפשות. שמתי את הארגז במטבח, הרי נכתב עליו דברים למטבח, גם זה בשפה האנגלית. לא מבינה למה יותר נוח לנו לדבר בבית באנגלית, אבל אני רוצה לחזור ולהתחבר למקורות. ההורים שלי נולדו בארץ, וסבא וסבתא שלי הגיעו כמו רוב הסבא והסבתא של ימינו, מארצות אירופה השונות. חלקם עלו לפני מלחמת העולם השנייה, חלקם אחר כך, הצליחו במזל להגיע לארץ. ההורים של אמא שלי הגיעו וישר עברו לקיבוץ, התחילו בעבודות חקלאיות. אני חושבת שבגנים לאמא שלי אין בעיה עם עבודות אדמה ועבודות חקלאות. ההורים של אבא שלי עברו דרך קשה קצת יותר עד שהגיעו לארץ, נפגשו בה והתאהבו. אני אוהבת את הסיפורים של שניהם. אני מודה על שעדיין כולם בחיים. הם מתכננים לעשות לכבוד החזרה שלנו לארץ איזה ארוחה ענקית, וכשסבתא שלי רוצה לבשל, אני לא אצא רעבה.
"עוד כמה ימים יש עד לתחילת הלימודים?" שאלתי את אבא שבדיוק בדק משהו בטלפון. הוא צחק ונתן לי חיבוק קצר ואמר שיש עוד שבוע וקצת עד שיתחילו הלימודים. חייכתי אליו ואמרתי לו שאני הולכת לכיוון החדר שעתיד להיות שלי. עדיין אין בו כלום, אפילו מיטה אין בו. נכנסתי אליו, לרצפת הפרקט שכל כך אהבתי שדאגו לעבוד עליה לפני שהגענו לארץ, או שהדיירים הקודמים השאירו אותה ככה, אני לא ממש זוכרת. הסתכלתי על הקירות שאני רוצה לצבוע בצבע אחר, והשקפתי מהחלון הגדול שיש לי בחדר על הרחוב שמתחת. אין לי אפילו חברה לקפוץ ולבקר עכשיו, אין לי למי לומר שאני בארץ. הפעם הקודמת שהיינו כאן, הייתה לכמה שנים בעיקר ביסודי. נכנסתי ויצאתי מבתי ספר כל הזמן, לא כי לא יכולתי להקשיב ולא כי הייתי ילדה מופרעת, אלא כי שליחויות באו והלכו. היו פעמים שאחד ההורים היה טס לבד לחודש, זה הכי הרבה שקרה, והיו פעמים שהיינו צריכים להצטרף. את השנים האחרונות העברתי בארצות הברית, בבית ספר שמיועד להרבה ילדים שההורים שלהם בשליחויות במדינה. כל הזמן דיברו אנגלית. הכרתי אפילו חברים מקוריאה, מבלגיה, מצרפת. אבל אין עוד ישראלים. רק מישהי אחת שהגיעה לשנה ועזבה.
"קיילי, יוצאים לאכול עוד מעט," נכנס אדם לחדר והסתכל על החדר הריק שנפרש לפניו. חייכתי אליו והתקדמתי לקראתו, והוא עצר אותי בכניסה ושאל אם אני בסדר. הוא תמיד ידע לקרוא מה אני מרגישה. זה לא משנה שהוא אחי הקטן, ולא משנה שבגיל הזה אתה אמור להיות הקרצייה הכי גדולה שיש, ביני לבין אחי הקטן יש פשוט קשר מטורף. אני יכולה לחייך חצי חיוך והוא יבין שמשהו קורה. אני לא צריכה אותו כאח גדול ששומר עליי, והוא גם יודע לשמור טוב מאוד על עצמו כך שהתפקיד הזה גם יוצא ממני. אנחנו פשוט חברים נורא טובים. דומים מאוד, מדברים המון.
"כנראה שאני מתגעגעת לאמריקה." נאנחתי. התגעגעתי ללהרגיש בבית, להרגיש שייכת. כל כך הרבה זמן רציתי לחזור לארץ, למקום שאני קוראת לו 'בית', למקום שהוא באמת שלנו, לארץ שלנו. הארץ שבה השלטים בעברית, האנשים צופרים ברחובות, נשארים בדלי סיגריות ברחוב ותוכניות הריאליטי חוזרות על עצמכן, בארץ הזו שלדגל שלה יש שני צבעים, ויש המון ערסים מצד אחד, ודתיים מצד שני, ואין כנסיות ביום ראשון שחברים שלי היו הולכים אליהם, ואין את הדיבור הגדול על מנהגים יהודים ומנהגים נוצרים שהיה בבתי הספר שם, ואין לחגוג גם חג כזה, וגם לציין אצל חברה חג מקביל. יש תרבות אחת מרכזית, יש משהו שאתה מרגיש שייך אליו. אבל זה מקום שלא היה אף פעם חלק מהזהות שלי, ומעולם לא הרגשתי בנוח לקרוא לו בית, למרות שתמיד רציתי, ולמרות שתמיד התעקשתי עם סבא וסבתא לדבר רק בעברית, גם כי את השפה שהם דיברו כמעט ואף פעם לא הייתי יכולה להבין, הבנתי כמה אני מתקשה. אז ישבתי וחרשתי, ימים ולילות, על מילים, על הברות, על משפטים, כדי לנסות להבין את זה כמה שיותר. האח הכי צעיר שלי, גל, הוא בן עשר עכשיו, כמעט ולא התמיד בלדבר עברית. כל כך נוח לו יותר באנגלית, אני מקווה שהוא יסתדר.
"היי גירל," הוא אמר בצחוק, "זה בקטנה, המעבר הזה הוא בקטנה. תוך כמה ימים את לא מרגישה שאת בישראל שכל כך חלמת עליה, את רק בעוד מדינה לעוד שליחות. רק אחר כך תביני שחזרת הביתה."
"ההורים אמרו לך לכמה זמן אנחנו נשארים כאן?" שאלתי אותו והסתכלתי עליו, יוצאים מהחדר והולכים לכיוון הסלון.
"לפחות עד שאת תסיימי, את יודעת 'גרדיואיישן'."
"טקס סיום בשבילך, תתרגל לעברית."
"משתדל." הוא אמר באנגלית וצחק. נתתי לו מכה קטנה על הראש והלכנו לכיוון ההורים שהתייעצו איפה ללכת לאכול. אמרתי להם שאי אפשר לפתוח את החזרה לארץ בלי לאכול את מה שהארץ הכי מתמחת בו. חיפשתי באינטרנט את החומוסייה הכי טובה באיזור, ויצאנו לשם חצי שעה אחרי שהתלבטנו מה לובשים לחומוס. כן אנחנו מהמשפחות האלה.
שם, עם הריחות והאנשים והצעקות, וזה שהמוכר צחק והציע לי לטעום כדור של פלאפל בלי שאפילו שילמתי עליו, הרגשתי שחזרתי למשהו שאני רוצה להיות בו, למדינה שבא לי ללמוד יותר על התרבות שלה, על המאפיינים שלה, שפה אני רוצה לסיים את שנות לימודיי, בתקווה אחר כך להגיע לצבא. אני זוכרת שיחה עם חברה טובה בארה"ב, שאלה אותי על הצבא שלנו, על אם זה חובה להתגייס, וחובה לשרת, כשאצלם כולם, או הרוב המוחלט, הולכים לקולג' אחרי סיום הלימודים. אמרתי לה שאני עוד לא חושבת על זה, אבל שאני מחכה לזה, שאני יודעת שזה יגיע בקרוב.
כשהתיישבנו לאכול, משפחה מתוקה של חמש נפשות, אוכלים חומוס, עם פיתה, עם טחינה, עם צ'יפס, נהנים וצוחקים על המעבר המטורף, על זה שארבעים ושמונה שעות אחורה עוד ארזנו את הארגזים האחרונים באמריקה, פשוט חשבתי על זה שאני מוכנה להתחיל פרק חדש שאצל ההורים נקרא 'בין עבודות'. כי יש את היכולת עכשיו לנוח קצת בארץ, לעבוד בעבודות פשוטות יותר בארץ, להתחיל לעבוד עם גופים ממשלתיים נוספים, להתחיל להבין לאיזה כיוון עוד רוצים ללכת, ומה מעניין ללכת ולחקור. אני גאה בשניהם על הקריירה המטורפת שלהם.
"תעשי לי טובה," צחק אדם שישב לידי, "אל תצאי עם בחור כזה ישראלי, בסדר?" הוא צחק והפנה את מבטי לעבר שולחן של שישה בנים רגילים. זה היה בתל אביב, סתם חבורה של תל אביבים יושבים ואוכלים חומוס. הם היו נראים גדולים ממני בכמה שנים. צחקתי והרגעתי אותו ברגע שראיתי שהם מחזיקים סיגריות בידיים.
"חכה לזה," צחקתי, "בעוד שלוש דקות במקסימום הוא יסיים את הסיגרייה, יכבה אותה ויזרוק רחוק." אז חיכינו את הכמה דקות האלה, וכשהסיגריה הסתיימה, ראיתי אותו מכבה אותה עם משהו שהיה מלפניו, צוחק, נשען לאחור, ומעיף אותה לשיחים לידו. אני ואדם נתנו כיף אחד לשנייה וצחקנו, וההורים שאלו מה כל כך מצחיק. אמרנו להם שאנחנו כבר מזהים מנהגים מדהימים של ישראלים.
"ברוכים הבאים לישראל." לחשתי לעצמי.