מורדת בגלגלים-פרק 20

"מה את רוצה להזמין?" אבא שלי שאל אותי בחיוך.
אני לא יודעת איך זה‎ קרה לי, אבל בסוף מצאתי את עצמי יושבת מול אבא שלי באחת המסעדות היחידות בלוס אנג'לס שכיסא הגלגלים שלי לא היה בעייתי בה.
"מונית." רטנתי בשקט מאחורי התפריט שהחזקתי. החיוך לא ירד מפניו. "את רוצה פסטה?"
"אני לא ילדה קטנה."
"ניל, דיי." אימא נעצה בו מבט כועס.
"קורי,"
"אל תקרא לי קורי!"
"קורניליה,"
"מה תרצו להזמין?" ניגשה אלינו מלצרית.
"אני רוצה את השמנת פטריות-" אבא שלי התחיל להגיד אך אימא שוב קטעה אותו. "אנחנו נזמין מאוחר יותר." היא אמרה למלצרית. והיא פנתה לאחור.
"את לא רוצה לאכול?" אבא שלי שאל אותה.
"ניל, למה חזרת?" אימא רכנה על השולחן ומבט רושף היה בעיניה.
"בשביל המשפט." היא הניח את התפריט שהחזיר.
"משפט?"
"של המשמורת."
אימא הזדקפה ברגע, כאילו עבר בה זרם חשמלי. היא קמה ממקומה, הוציאה מארנקה שטר של חמישים דולר ופנתה ללכת. "ריילי, בואי."
לא היססתי לרגע והתגלגלתי אחריה.
רק כשהלימוזינה פנתה לרחוב שלנו, פתחתי את פי ושאלתי "הוא לא יזכה במשפט. נכון?"
אימא חייכה אליי ברכות ואמרה שלא יהיה משפט.
למה? "למה?" איך היא יודעת?
"כי ברגע שעורך הדין שלו יראה את מסמך הגירושים הוא יגיד לו שעדיף לסגת."
לא ידעתי מה היה חתום במסמך הגירושים, אבל ניסיתי לחבר את מה שאימא סיפרה לי. "הוא רצה לנתק קשר. הוא לא רצה לראות אותי בכלל, ובמשך שלוש עשרה השנים האחרונות הוא לא יצר שום קשר. ולכן התביעה שלו לא תהיה מספיק חזקה."
"את צודקת." חנינו ליד הבית וג'ון פתח את הדלת.
"ולפני שאני הגעתי, הוא אמר לך שהוא רוצה שאני אגור איתו?"
"את שוב צודקת." אימא אמרה בחמיצות ופנתה למטבח. "את רוצה כבר ארוחת ערב?"
"אני לא רעבה." אמרתי והתגלגלתי לחדר.
"טוב מותק." ענתה לי אימא והלכה גם היא לחדרה.
שמעתי טריקת דלת והתנפצות חפץ.