סיפור בלי שם- פרק 4

" את יפה" הוא המשיך. ואני הסמקתי מעט.
" מה שמך?" הוא שאל ונגע בידי. נרתעתי מידו החמה והוא נראה מופתע מקור גופי.
" קייסי" אמרתי ולא נקפתי אצבע לעברו. אני יודעת שהגברים האצילים אוהבים ביישניות ,אבל אני לא כל כך כזו.
" שם יפה. שמי אלטון.." הוא גם אמר והצמיד את כתפי לחזהו. אני לא מרגישה בנוח אך לא אומרת כלום.
" את רעבה?" הוא חייך וחשף שיניים צחורות ויפות. הנדתי בראשי ולמרות זאת הוא הוביל אותי אל חדר עצום עם שולחן אוכל שאורכו כמעט ככל החדר. פערתי את פי והתיישבתי בכיסא שמולו.
" מאיפה באת?" הוא שאל וחייך לעברי.
" מחוץ לארנה.." אמרתי והתעסקתי באצבעותיי בעצבנות.
" את רוצה לפרט קצת יותר?" הוא קרץ. מצב הרוח הרגיז שלי צנח
" אני לא עשירה, אני לא חכמה יותר מידי, אני נראית כמו ניסוי כימי שהשתבש ועכשיו הפרידו אותי מהמשפחה שלי, שגם ככה מפורקת" אמרתי. הקול השקט שלי הדהד בחדר ואלטון, שנראה מופתע מעט סקר את עיניי וחייך.
" אימא שלי מתה שהייתי בן שנה בדיוק. " הוא אמר. הופתעתי לגלות שהבחור הברונטי והמטופח חווה קשיים בחייו, והכוונה לקשיים היא לא איזו עניבה לבחור לאירוע
" אני מצטערת…" מלמלתי בעצבנות. " אני לא מרגישה כל כך טוב, אני יכולה לחזור לחדר? בבקשה? " מלמלתי והסתכלתי אל תוך עיניו החומות והעמוקות.
" כרצונך." חייכתי " אבל יש תנאי." הוא חייך חיוך תחמני
" מה התנאי?" שאלתי בסקרנות.
" חבקי אותי" הוא אמר כאשר אני גיחכתי " זו לא הייתה בדיחה."
" כרצונך, אדוני" אמרתי ועמדתי על קצות אצבעותי כדי לחבק את אלטון, שריחו הטוב גרם לשיכרון חושים באפי. הוא חיבק אותי בעדינות וכאשר מעדתי עם נעלי העקב הגבוהות, הוא החזיק בגבי כמו רקדן מנוסה.
" אני מבקש.. אף פעם אל תקראי לי אדוני, " הוא חייך ונתן לי לחזור לחדרי.
" קייסי" אלטון קרא בשמי כאשר הלכתי לאט, בכדי לא ליפול עם הנעליים.
" כן?" עניתי בקול רך
" תרגישי חופשי." הוא פסק. חייכתי והורדתי בעדינות את הנעליים הגבוהות שלוחצות ברגליי, כמנסות להקטין את מידתן.
**