קללת אדמה – פרק 14

עזרתי לאמה להכין את התיק שלה למסע החיפושים. פרשתי ברגע שלוקאס ואמה החליטו לעשות מה שבדרך כלל זוגות של אנשים מאוהבים עושים.
הלכתי בעצמי לסדר את התיק שלי לקראת המסע החדש שעמדתי לצאת אליו.
הרגשתי פרפרים מסתובבים לי בבטן, ללא סיבה. אחרי הכל, זה היה המסע השני שלי, רק שהפעם הרגשתי שונה.
ידעתי את המיקום, את היעד, אבל איפה פרסאוס נולד? זה היה באיזה בניין ביוון, אבל זה בטח עבר לארצות הברית, לאחד מהמקומות, כמו שהאולימפוס עבר לאמפייר סטייט בילדינג.
רעיון הכה במוחי לפתע.
פתחתי מהר ספר על בניינים בעלי משמעות שהיה לנו בביתן אתנה (כן, יש לנו ספרים כאלו), ומצאתי את הבניין במפת יוון עתיקה.
אחר כך שרטטתי את מפת ארצות הברית, ואז סימנתי איפה כל המקומות הישנים על המפה, ואז הצלחתי ליצור קנה מידה, ולמצוא את הנקודה בארצות הברית שבה צריך להיות המקום בו פרסאוס נולד.
מצאתי את שם הרחוב והמספר בעיר אומהה. אותה העיר שבה פייפר, ליאו, ג'ייסון הגיעו לאחר שהם נפגשו עם מדיאה, ובה פייפר וליאו הפכו לזהב בגלל המלך מידאס. כבר אז גאיה התעוררה, ועכשיו הוא מתעוררת שוב.
אז ידעתי עכשיו אפילו את הכיוון. סגרתי את הספר והחזרתי למדף ואז החזרתי את מפת ארצות הברית לקיר.
לא הייתי צריך לקחת אותה איתי, אחרי הכל, לא סתם נולדתי עם זיכרון צילומי פנומנאלי.
אחרי שארזתי את הכל במזוודה, לא היה לי עוד הרבה מה לעשות.
"תומאס" אמרה לי אנבת'.
"כן?" שאלתי, והרמתי אליה מבט.
"בהצלחה" היא אמרה "ו… תשמור על עצמך ועל לוקאס."
"אל תדאגי" אמרתי.
"לא, זה פשוט שאני לא רוצה לאבד אף אחד מכם" היא אמרה, וקולה נשבר.
"למה שתאבדי אותנו?" שאלתי אותה, מביט עמוק לתוך העיניים האפורות שלה.
"אני לא יודעת" היא אמרה, והביטה חזרה לעיניים שלי.
אות הקונכייה נשמע בקול בכל המחנה.
"הגיע הזמן לארוחת הערב, בוא." היא אמרה.
הלכתי אחריה לעבר המקום בו היו כל הספסלים שבהם אכלנו.
הייתה רוח צוננת, וזה שרף לי את הצלקת שהתנוססה לי על היד. אותה הצלקת שאמה תבעה בי אחרי שהייתה מאוד נסערת בעקבות מות אחיה – פרסי. גיבור המחנה, והגיבור שלי, לפחות, הגיבור של הספרים שהכי אהבתי.
"לוקאס" אמרתי "אני יודע לאן צריכים להגיע."
"מה?" הוא שאל אותי, בדיוק כשהנימפות הגישו לנו פיצה, אחת לכל אחד.
"במסע החיפושים" אמרתי, וקמתי יחד עם כולם כדי לזרוק חלק לאימא.
"אתנה" שמעתי את לוקאס אומר, אחרי שזרק חלק מהפיצה שלו לתוך מחתת הארד.
גם אני חזרתי על אותה המילה, וזרקתי בעצמי חלק מהפיצה.
דן היה אחריי, והוא אמר "אפולו", וזרק שלוש חתיכות פיצה, אבל לפתע האש במחתת הארד התלקחה לגובה ענקי, וצבעה באדום את הרקע.
כולנו בהינו באש מתלקחת, ומאדימה, ולבסוף היא נרגעה וחזרה לבעור כפי שבערה מקודם.
כולנו בהינו בדן, מופתעים, והוא היה מופתע לא פחות מאיתנו.