ערב ניגון

אני מתיישב ליד הפסנתר,
ממתין עוד רגע, ומנגן.
אני מזיז את אצבעותיי,
מחליק אותן על המקלדת.

היא יושבת בקהל,
ליד אימי ואחותי.
אבי מצלם ממעל.
אני מסיים בראשונה,
הקהל מוחא כפיים.

והקהל מריע, ואני מסתכל,
עייני קולטות את חיוכה,
פניה הרכות מסתכלות לעברי.
ואני מנגן בשנייה.

השיר שהיא שמעה אז, למחצה,
השיר הישן, שבעת נגינתו אני מתרכז בה.
אני מעיף מבט, ורואה אותה.
אני מנגן בקלילות, וחושב עליה.

ואני מסיים בשנייה.
הקהל שוב מריע, ואני שוב מודה.
הפסנתר עובד איתי כאחד
ואני נהנה.

אני מתחיל בשלישית,
השיר שאני מנגן בזכותה.
אני מסתקרן, מה היא חושבת?
לשנייה חטופה אני רואה אותה,
מאמצת עיניים, מרוכזת.

אני מסיים בשלישית,
הקהל מריע בפעם האחרונה,
ואני קד קידה.
מגיע לקדמת הבמה ואומר תודה.

ואני רואה אותה עומדת שם,
עם חיוכה העדין, רחב הפנים,
אפוף המסתורין, התם, החמים.

אני מתמלא בחום,
יורד מהבמה בצעד בטוח, הגון.
אני מחבק אותה,
ומסיים עוד ערב ניגון.