קללת אדמה – פרק 13

כן, טוב. מישהו היה יכול לספר לי שתומאס השפיע על המחשבות של כירון! אם הייתי יודעת שכירון לא באמת הודה במסע החיפושים לא הייתי מתהדרת בעובדה שאני חניכה של כבוד באופן רשמי.
האמת היא שעוד לא קיבלתי את העיטור שלי אבל כולם חושבים שעברתי שלוש מסעות.
אבל לא הרגשתי בסדר. ולא רק בגלל שידעתי שלא זכיתי בעיטור שלי בכבוד. הרגשתי חלשה באופן קריטי.
הראש שלי התחיל לכאוב כשפתחתי את דלת הביתן שלי.
אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל כשהתעוררתי לא הייתי בביתן שלי. לוקאס הביט בי מלמעלה.
"את ממש לא יוצאת למסע החיפושים הזה" הוא הודיע לי.
"אני כן אצא!" אמרתי וניסיתי להתרומם אבל אפילו בתנועה הזאת גרמה לראש שלי להתפוצץ בכאב.
"אמה, את ממש לא במצב הבריאות המתאים כדי – "
"לוקאס, אין לי מה לעשות במחנה" התלוננתי, "לשבת פה כל יום ולחכות שתחזרו? לא נראה לי."
הוא הניד בראשו וחייך, "את כזאת מעצבנת לפעמים"
"אני יודעת" חייכתי בחזרה, "למדתי את זה מחבר טוב שלי"
הוא צחק בתגובה.
התרוממתי בזהירות ולוקאס ישר תפס בידי.
"אני בסדר.." מלמלתי והצלחתי להישען על הקיר מאחוריי בתנוחת ישיבה. "למה אני כל כך מותשת?"
"איבדת הרבה דם היום" לוקאס אמר, "אני אפילו לא רוצה לחשוב על אתמול. את חייבת להסביר לי איך זה קרה"
"זה.." השתתקתי.
"אמה?" הוא שאל בזהירות.
"פגשתי את.." בלעתי רוק בזהירות, "פגשתי את קוטס ביער אתמול בלילה"
"איך הוא עבר את ההגנות של המחנה?" לוקאס שאל, מופתע.
משכתי בכתפיי, "הוא אמר ש- "
"היי לוקאס!" מישהו קרא מבחוץ, "אתה חייב לראות את זה!"
לוקאס הביט בי בזהירות. הוא התכוון לצעוק שהוא לא יכול לבוא אבל אני הנחתי את ידי על הלחי שלו.
"זה בסדר, לך"
הוא הניד בראשו, "ולהשאיר אותך לבד?"
"אני.. אמ.. אשמור עליה בינתיים" תומאס עמד בכניסה לחדר ונראה נבוך קצת.
לוקאס התרומם בזהירות. "אוקיי. תודה תומאס"
"אתם באמת פוחדים שאני אנסה לברוח?" שאלתי והרמתי גבה.
אף אחד מהם לא ענה.
"כן.. צודקים" מלמלתי.
כשלוקאס יצא ותומאס התיישב לידי הרגשתי לא טוב. כאילו תומאס יודע משהו שאני לא.
"מה קרה?" שאלתי.
"כלום" הוא ענה מהר מידי.
"תומאס…"
"כירון יודע" הוא אמר.
"טוב, היינו צריכים לצפות לזה" מלמלתי, "אז.. בהצלחה במסע שלכם, לא משנה במי תבחרו אני מקווה שהוא יהיה קצת יותר מועיל ממנו ומהיד המדממת שלי"
הוא חייך. "את עדיין יכולה לבוא"
"איך?" שאלתי.
"טוב, כירון החליט שזה בסדר. אם נשגיח עלייך"
"אני אהיה בסדר" אמרתי, "אתה ראית בעצמך שהדבר הזה כמעט ולא מדמם. עד מחרתיים אני אהיה…"
תומאס הפנה את מבטו בזהירות.
"תומאס?" שאלתי.
"מה? כלום אני קצת.. מודאג. זה הכל"
הנהנתי בזהירות. "עכשיו תעזור לי לקום, יש לי תיק לארגן".