מודעת – פרק 13

לבקשת הקהל – עוד פרק והפעם יחסית מהר. אבל שלא תתרגלו לזה ;)
אני אשמח לתגובות (הקודמות היו מדהימות).
אוהבת את כולכן =]

פרק 13
במהלך השבוע המשכתי לישון במיטתו של אריק, אבל לשמחתי הוא לא נראה סובל כל כך. היה לי חשד סביר ואפילו די מוצדק שהסיבה היחידה שחדרי עדיין לא מוכן היה רק בגלל שטניה לא טרחה לסדר או להכין אותו. אולי אפילו יותר חשוב – היה לי חשד סביר ואפילו די מוצדק שזה לא באשמתה, אלא באשמת ילדה קטנה ובעלת קוקיות בלונדיניות קופצות שעומדת מאחורי המזימה הזו – ידועה יותר בשם רוז סיית׳. אבל לא יכולתי להתלונן. חוץ מהעובדה שנהניתי מלילות ארוכים של שינה מבורכת ונטולת חלומות באופן די מוזר, היה לכך יתרון נוסף – שינה לצד אריק בלילה וקימה עם אותן עיניים ירוקות בבוקר. בהחלט לא התלוננתי.
אבל לקראת סוף השבוע קרה מקרה שאני לעולם לא אוכל לשכוח, ולמרות המזל הגרוע שלי, את המקרה הזה אני לא אוכל לשכוח דווקא מסיבה טובה. אפילו הבוקר שבר את שגרת הבקרים אליהם הייתי מתעוררת – בוהה עד כדי אובדן חושים מוחלט באותן עיניים ירוקות ועמוקות. אבל בניגוד לשגרה הזו, באותו הבוקר קמתי אל מיטה ריקה למדי. שפשפתי את עיניי בעייפות והכרחתי את עצמי לקום, תוהה איפה אריק ואם במקרה, בטעות מוחלטת, פספסתי משהו. כשקמתי מהמיטה, עדיין מנומנמת, נוכחתי לגלות את רוז הקטנה מציצה מפתח הדלת. חייכתי באהבה. ״בוקר טוב, ילדונת,״ מלמלתי בעייפות.
היא חייכה את אותם חיוכים שובבים שמאפיינים את בני משפחת סיית׳ וצחקקה. ״אריק קורא לך,״ אמרה לפתע בחיוך צופן סוד.
הזדקפתי במקומי בהפתעה. ״איפה הוא?״ שאלתי.
״הוא בחדר האורחים. הוא קם ממזמן, אבל לא רצה להעיר אותך.״ הנהנתי בהבנה ויצאתי מהחדר בזריזות, לא טורחת להחליף את כותונת הלילה שלי. ״אני אראה אותך עוד מעט, קטנטונת,״ זרקתי. בעוד אני יוצאת יכולתי לראות אותה מחייכת חיוך נוסף. היה נדמה שרוז סיית׳ תמיד מחייכת, צוחקת או מקפצת לה – לא משנה מה היה המצב. זה היה אחד הדברים מבין רבים שאהבתי כל כך אצלה – שמחת החיים התמידית שלה שרק שיוותה לה מראה תמים של ילדה אף יותר. כמעט כאילו העולם ורוד ואין בו אף צרות – מחשבה מאוד אופיינית לילדים.
 הלכתי לחדר האורחים בהתרגשות מסוימת, כזו שלא הייתה שונה כלל מההתרגשות התמידית שאפפה אותי בנוכחותו של אריק. הדפתי קלות את הדלת כשהגעתי. ״היי, אריק. רוז אמרה לי ש – ״ בהיתי באריק במבט המום ונבוך. שכחתי לרגע איך נושמים בעוד ליבי דילג על כמה פעימות ובטני החלה לפרפר ללא שליטה. הלחיים שלי כאילו מעצמן החלו להאדים, ללא שום התחשבות בי או באיך שזה עלול להתפרש. 
וכל זה קרה רק בגלל שאריק ניצב מולי, שערו רטוב, מגבת על פלג גופו התחתון בעוד פלג גופו העליון חשוף לחלוטין. תמיד חשבתי שאריק נאה ואפילו נאה מאוד, אבל כל זה היה כלום לעומת – 
״מה רוז אמרה לך?״ שאל אותי אריק. גם אם היה נבוך הוא לא הראה את זה. עיניו הבזיקו בנצוץ שובב ורק שיוו לו מראה מושך מתמיד. 
לקח לי כמה רגעים טובים עד שהצלחתי לפתוח את פי ולצוות עליו לדבר, להוציא קול, כל דבר מלבד להמשיך לבהות באריק. ״רו.. רוז אמרה.. אמרה לי שקראת.. קראת לי,״ גמגמתי בקושי, מהופנטת. 
הוא העביר עכשיו את ידו בשערו וחיוך מתגרה הופיע על פניו. ״אהא. טוב, אז זה המצב – לא קראתי לך, אבל אני שמח לראות שאת בהחלט כשירה לשיחה,״ התגרה בי. ידעתי שצבע הלחיים שלי והבהייה ההמומה שלי מסגירים את המצב שלי, דבר שטיפח לו בהחלט את האגו. הכרחתי את עצמי להתיק את מבטי ולמקד אותו בעיניו. ״אני בסדר,״ התעקשתי. 
הוא צחק. ״הו, אני בטוח.״
צחקוק נהנה מהמשך המסדרון הבהיר לנו שאנחנו בהחלט לא לבד. למרות שאהבתי את רוז בכל ליבי, עד כדי כך שהיא שימשה לי כמעין אחות קטנה, התרגיל הקטן שהיא עשתה לי ולאריק בהחלט לא היה מקובל עלי. מלבד שהובכתי לגמרי ומלבד שהתרמית הקטנה שלה גרמה לתגובות בלתי רצוניות בעליל מצידי, עכשיו אריק יודע בדיוק מה אני חושבת עליו ללא חולצה, וכל זה רק בגלל שצבע הלחיים שלי הסגיר אותי.
״לא יודע מה איתך, קייט, אבל אני חושב שמגיעה איזו שהיא נקמה,״ אמר אריק בשובבות.
חייכתי. ״אני מסכימה.״ 
״אז זו התוכנית,״ לחש, ״תופסים אותה ומדגדגים אותה עד שהיא תתחנן לרחמים.״ 
ובספירה אילמת יצאנו אריק ואני מהחדר ורצנו אל עבר רוז, שכבר הספיקה לברוח בצחוק ובצעקות. רדפנו אחריה בכל הבית, ולזכותה יאמר – הקטנטונת הזו מהירה.
לאחר מה שנראה כסיבוב שלם בבית יצאנו החוצה, עדיין רודפים אחריה. לבסוף, ואני באמת לא יודעת איך, הצלחנו לתפוס אותה. אריק ריתק אותה לדשא בעוד הוא ממלמל, ״את צריכה לקבל את מה שמגיע לך, אחות קטנה.״ חייכתי ודגדגתי אותה, אבל לצערי היא הצליחה להימלט. כך מצאתי את עצמי מרותקת לדשא כשמעלי רוכן אריק. שנינו השתתקנו לפתע, בעוד הוא מסתכל עלי בעיניו. פלג גופו העליון היה עדיין חשוף, אבל הפעם היה קרוב מתמיד. יכולתי להרגיש את נשימתו החמה על פני, שגרמה לי לרעוד. הייתי כולי באיבוד חושים וזמן מוחלט וכל זה רק בזכות הריח המרוכז של אריק שאפף אותי. ״אני חושב שהתוכנית שלנו לא כל כך הצליחה,״ לחש לי.
הנדתי את ראשי לשלילה, כיוון שזה היה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות באותם רגעים.
הוא נאנח פתאום, ללא שום סיבה נראית לעין מצידי, וליטף את לחי בידו, דבר שהעביר בי גלי חום וצמרמורת שונים. מצמצתי בעיני, תוהה אם זה אמיתי. מבטו נראה פתאום מיוסר משהו. ״קייט, אני רוצה.. רוצה..״ הוא לא המשיך אלא רכן לעברי אפילו יותר, בעוד אני מוצאת את עצמי מקווה שיעשה בדיוק מה שאני חושבת שעומד לקרות. עיני החלו להיעצם, כאילו מעצמן. אבל במקום שאריק יעשה בדיוק את מה שהוא רוצה, הוא קם ממני, נאנח ומתענה משהו. הסתכלתי עליו בבלבול ובהפתעה, כעס אפילו, אך קמתי גם אני. ״אני.. אני אלך להתלבש,״ מלמל. מבטו לא היה ממוקד, כמעט כאילו הוא היה טרוד במחשבות, והוא הסתכל על נקודה לא ברורה מאחורי שלא הצלחתי לפענח. 
עמדתי דוממת וניצבת למשך כמה דקות ארוכות, מתקשה לזוז או לנשום. בעוד אני מנסה לשלוח פקודה לרגליים שלי לזוז או בכלל לנסות לעכל את מה שכמעט קרה, שמעתי קול קופצני ומתוק מאחורי שקרא בהתלהבות, ״אז התנשקתם?״ 
נאנחתי והסתכלתי על רוז בכעס מעושה. ״לא, רוז! לא התנשקנו, אבל אני ואת צריכות לדבר,״ יריתי.
״הו. את כועסת עלי? את רוצה להרוג אותי, נכון?״ שאלה בפחד.
״לא יודעת!״ זרקתי בכעס.
״אבל עשיתי את זה במטרה טובה! בבקשה, קייט, אל תכעסי!״ התחננה. עיניה הירוקות הסתכלו עלי בתחינה.
נאנחתי. ״אני לא כועסת, אבל את תצטרכי לספר לי הכול, במיוחד למה עשית את כל זה,״ ביקשתי. 
היא הנהנה והתיישבה על הדשא. עשיתי כמוה. ״טוב,״ החלה באי נוחות מסוימת, ״תמיד רציתי שלאריק תהיה חברה שתהיה לי כמו אימא, ונעשה קניות והיא ואריק יוכלו לקרוא לי סיפור בלילה כמו אימא ואבא אמיתיים.״ היא הסתכלה עלי בחשש, בודקת עד כמה הופתעתי מדבריה. כשראתה שלא יותר מידי ושאני מוכנה להמשך, המשיכה. ״ואז את הגעת ואריק לא הפסיק לדבר עלייך, ואז גם באת אלינו הביתה וחשבתי.. טוב, חשבתי..״
צמצמתי את עיני בחשד. ״מה חשבת, רוזי?״
היא השפילה את מבטה, פוחדת להיפגש עם עיני החוקרות. ״חשבתי שאתם יכולים להיות אימא ואבא טובים ושיהיה לנו כיף מאוד ביחד, אז ניסיתי שבאמת תהיו ביחד,״ אמרה בתמימות. פערתי את עיני, תוהה עד כמה הילדה הקטנה הזו, זו שעדיין לא בת 7, יודעת מעבר למה שהיא צריכה לדעת. 
נאנחתי וקולי התרכך משום מה. לא יכולתי להתמודד עם אותו מבט תמים שעשה את כל זה לשם ׳מטרה טובה׳. ״רוזי, אני ואריק, אני ואח שלך, לא נהיה ביחד,״ אמרתי בעצב.
״למה לא?״
״אח שלך לא.. לא בדיוק רואה אותי ככה,״ מלמלתי בעצב, מבינה עד כמה זה נכון בעקבות מה שכמעט קרה לפני מספר דקות.
רוז לטשה בי זוג עיניים גדולות. ״הוא כן, אני יודעת שכן..״ 
״מצטערת, רוזי,״ ניסיתי לפייס אותה.
״לא, אבל.. את אוהבת אותו?״
מצמצתי בעיני בהפתעה, המומה מהשאלה המאוד ישירה. ״מ.. מה?״
״את אוהבת את אחי, קייט?״ שאלה שוב.
״כן,״ עניתי ללא מחשבה. ״אני אוהבת את אחיך, אבל רוזי, את יודעת ש – ״
״אז אתם יכולים להיות ביחד! קייט, אני יודעת שהוא אוהב אותך,״ התעקשה.
כל השיחה הזו הלכה ונהייתה מוזרה יותר מרגע לרגע. חוץ מהעובדה שכרגע הודיתי בפעם הראשונה במה שאני באמת מרגישה, רוז התעקשה שגם אריק מרגיש אלי דבר דומה. הייתי נחושה לסיים את השיחה ולהבהיר לרוז, פעם אחת ולתמיד, שאני ואריק לא נהיה ביחד, אז שתפסיק לנסות. לבסוף הצלחתי לשכנע אותה ולפייס אותה מעט, ואולי רק בזכות כך שהבטחתי לה שאני יכולה להיות לה מעין אימא ללא שום קשר לאריק – דבר שרציתי למלא אחריו בכל ליבי. היא חיבקה אותי באהבה בעוד אני מוחצת אותה אלי, מתקשה לעזוב.
אריק בדיוק יצא החוצה. הפעם, לבוש. הוא הסתכל עלינו בתמיהה. ״פספסתי משהו?״
רוז התנתקה ממני וחייכה אל אריק. ״לי ולקייט הייתה שיחת בנות,״ אמרה בהתלהבות. 
הוא הרים את גבותיו בהפתעה, אבל בזווית פיו יכולתי לראות חיוך. ״מה.. קייט?״
צחקתי. ״רוזי צודקת, הייתה לנו שיחת בנות.״
״ועל מה בדיוק דיברתן בשיחת הבנות הזו?״ חיוכו רק התרחב ויכולתי לראות שהוא משועשע.
״כשתהיה בת, נספר לך,״ הוספתי בגיחוך. הוא נחר בזלזול. צחקתי אפילו יותר ונכנסתי אל הבית, מוכנה סוף סוף לארוחת הבוקר. 
לאחריה פנה אלי אריק בבקשה שבהחלט שינתה את הכול. החיוך שלי באופן אוטומטי ירד, למרות שידעתי שהוא צודק. ״קייט,״ אמר לי, ״אני חושב שאת סוף סוף מוכנה לפתק של סבתך.״