לונה ושגיא פרק 17

"אתה מטומטם!" צעקה ליגל על שגיא והכתה אותו בבטן.
נהייה לה דמעות בעיניים והיא ניגבה אותם לפניי שזלגו. מחכה ששגיא יסביר לה הכול, בטוחה שיש לו תשובה הגיונית.
……..
לפניי חמש שעות. חול המועד סוכות.
שגיא התיישב והחליט לכתוב מכתב.
זה התחיל בקישקושים ובציורים ולאט לאט התגלגל לשיחה במכתב עם עצמו.
"אווף אני לא יודע מה אני עושה איתה בכלל".
– מה יש?
"אני לא בדיוק מוצא בה משהו, חשבתי שברגע שנהייה חברים הראש שלי יפסיק לחשוב על מישהיא אחרת אבל לא!".
– וואלה אתה אחי, תפסיק לסבך לך את החיים תהייה עם מי שאתה רוצה באמת
"אבל זאת שאני רוצה באמת בכלל לא יכולה להיות איתי, אסור לה ואני בכלל לא יודע עם היא רוצה".
– אוקיי אז לפחות אל תפגע בזאת שאיתך או שתנסה לסדר איתה הכול.
"מה אני אגיד לך אחי, אני לא רוצה לפגוע בה, אנחנו בקושי חודש חברים ".

דפיקות בדלת ,שגיא גילגל במהירות את הדף הכניס את העט לתוכו והכניס למגירה השמאלית.
כשפתח את הדלת ראה את שערה הבלונדיני של ליגל וניבהל.
"היי מה את עושה כאן? " שאל מבולבל.
"אתה בסדר?" שאלה מבולבלת משאלתו ונכנסה לביתו.
"שמעתי שלבועז יש יום הולדת ביום שלישי הבא " היא אמרה והביאה לו נשיקה בלחי.
"הולכים לעשות לו יומולדת בבית שלי, מסיבת הפתעה. ההורים שלי בחופשה באילת כל השבוע אז הולך להיות פיצוץ." הודיעה לו בחיוך.
שגיא נעל את הדלת והיה מופתע מהביקור.
הוא התאשת התיישב על הספא האדומה שהסלון וחיכה שליגל תתיישב לידו.
היא התיישבה צמוד אליו ונדחקה בין ידו לבין ביטנו.
"רעיון יפה!" החמיא לה ונשק לה בצוואר.
היא הרימה את ראשה אל מול פניו וחיכתה לנשיקה שלא הגיע, מאוכזבת אמרה בכעס "אני מקווה שלא תזמין את הדוסית הזאת מהשיכבה?!"
שגיא הופתע ממנה והוריד את ידה ממנו.
"אל תשכחי שהיא ידידה שלי.." אמר לה והלך להוציא מהמקרר פיוזטי.
הוא התחיל למלא שתיי כוסות במהירות והגיש לה בעצבנות.
"אוקיי תרגע" אמרה לו בפיוס "פשוט אחרי השיחה איתה במסעדה אין לי חשק להכיר אותה".
שגיא שתה את הכוס בצמאה והביט בה.
"את שופטת אותה בשיחה אחת היא בנאדם טוב, אני חושב שהיא בעצם הבנאדם הכי טוב שאני מכיר."
ליגל הקשיבה בקנאה ולא מצאה מילים.
"טוב, בוא נעשה רשימת שמות למסיבה" העבירה נושא בעצבנות ופתחה את המגירה השמאלית להוציא דף ועט, היא משכה בדף מגולגל שבתוכו עט וקראה.
…..
ליגל קראה את המכתב שכתב שגיא וקיוותה שלא הוא כתב את זה, שלא מדובר בה.
היא ניגבה את דמעותיה ודרשה שיסביר..
שגיא עמד מולה חסר מילים וגמגם "לא, זה לא אני..זאת אומרת..כן ..לא.."
היא זרקה את הדף עליו ולא הייתה מוכנה עוד להשפיל את עצמה מולו.
ליגל תרקה את הדלת ביציאה ונכנסה לכביש ההומה.
לא מבחינה בין רמזור אדום לירוק, לא מבחינה במכונית הדוהרת אליה בציפצופים..אור לבן אדום וליגל מאבדת את ההכרה.