טיול במרכז אמריקה 17

רכבת קניון הנחושת
עם בוקר יוצאים אל החשיכה, נטענים במונית ונוסעים לתחנת הרכבת, נסיעה של כרבע שעה. כבר יש מי שמשתוללים בכבישים אפילו בשעה כזו. אני רואה שני קטרים וארבעה קרונות ועדר של תיירים נרגשים ותאבי חוויות. נשים מקומיות אחדות על בעליהן טפן ושקיהן ממתינות בסבלנות בצד, זו לא הרכבת שלהן. מתגבש תור בפתח העליה לקרון ושני קונדוקטורים בוחנים את הכרטיס שלך ואז מעלים במו ידיהם את המזודות במדרגות הקרון ומניפים אותן אל המדפים מעל מושבך בלי שביקשת. הם חוזרים למקומם בפתח בכוחות עצמם ללא עזרת טיפ ואפילו אומרים תודה על לא דבר. מושבים מרופדים חד כווניים מסיביים וסביבם מרחב רב יותר לתמרון קולטים אותך באנחת פליטה מתמשכת. החלונות מצוידים בתריסים להגנה מקרינת השמש, אלא שנחוצות ידיים שריריות כדי להזיז אותם בעזרת המנוף הסיבובי. הקרון לא ממש מלא על גדותיו ואנשים מסבירים, שצפויים לעלות תיירים נוספים בתחנות הבאות. הקרון האחרון לעומת זה נעול וריק לחלוטין והוא מטלטל אחרינו מסיבות נעלמות. שני הקרונות הקדמיים הם קרון מזנון ומסעדה ובקטע הכי צמוד לקטר מעין פינת מנוחה לצוות.
עוקרים מהמקום באופן פרוזאי למדי ונעים לאורך נוף שטוח, אותו נוף שראינו קודם מבעד חלון המטוס. השדות חרוצים תלמים עמוקים ואל כל חלקה מגיעה תעלת מים שמזינה אותה. לאורך פסי הרכבת צומחים בתים עלובים מוקפים גדרות רעועות, שתפקידן לתחום בפנים חזיר או שניים, לעתים גם פרה דלת בשר ובעיקר עודפי ילדים שמשתעשעים ברקק. משכנות העוני ממשיכים אתנו למשך שעות אחדות עד שהשטח הופך הררי מדי.
בתחנת אלפוארטה, אחרי כשעה וחצי של נדנודים, המון גדול של צפון אמריקנואידים מטפס על פי פקודה ומציף את הקרון. חבורה של צעירים ברוחם גילאי שבעים ושמונים מונהגת בידי מורה דרך אבהי נדחקת אל הקרון האחרון, זה שתהינו אם צורף לרכבת בגלל הרגל כמו שזנב מצורף לכלב.
עד עכשיו לא השביע הנוף את רצוננו, למרות מיטב המאמצים להפיק ממנו איזו הנאה ויזואלית. פתאום חולפים בקרון צמד קונדוקטורים ובפיהם חדשות: "עוד חמש דקות גשר מה שמו". חדשה מחשמלת מקפיצה את הרבוצים עלי כורסה ומצלמות נשלפות ועמדות מפתח נתפסות ותקוות מתרוממות והופ עברנו. הסביבה הולכת ומתגבהת, אבל עוברים עוד כשעה וגשר או שניים לפני שמתגבשת סיבה ממשית להתלהב. משקשקים דרך מספר מנהרות והאמת ניתנת להאמר, שבתור נוסע קצת קשה להעריך את המאמץ ההנדסי הכביר שנעשה פה. אתה אפילו מתרעם על העלטה שנופלת סביבך ומרסן את קוצר רוחך עד שהעולם מתבהר שוב מהצד השני ובזה מסתכמת עבורך עבודת חציבה של שנה ויותר בסלע גרניט קשוח ואולי גם שניים שלושה קורבנות.
חמש שעות נסיעה ואנחנו עכשיו בלב לבו של הקניון. זה הזמן להסתכל סביב ולהתפעם מהסלעים האדירים שנפלו לערוץ ומצנורות האבן שעולים ממנו למעלה. הרכבת מתנהלת לאטה בחריקות מחאה על מסלול שרובו נחצב בקירות. לעתים אתה מוצא את עצמך נובר בין צרורות החצץ שמרפדים את הקרקעית, אך לרוב ניכר שהיא מעדיפה לנוע על הדופן בשליש התחתון של המתלול. אפקט הגובה משתדל להרשים אותך במבט מלמטה למעלה ורק לקראת חלקו האחרון של המסע מרקיע הקו אל כתפי הקניון.
אנשים שפוכים אחרי חמש שעות של התמודדות עם מראות בנאליים ודוקא אז כשהעיניים מחפשות מנוחה מהמאמץ והגוף מתרפה לקראת שינה הנוף מתחיל להתעלות על עצמו. בקרון המזנון רבוצה חבורה של תיירים שיונקים בירה ומשחקים קלפים למן הרגע שעלו על הרכבת. מעניין בעבור מה הם עושים את המאמץ הזה. כל מבט החוצה פורש נוף עז בעצמתו ואני מנסה לקבע בזכרוני קטע אחד לפחות, אבל בכל שניה הוא משנה זווית ומגלה צד אחר של אופיו ועם כל הצער אני לא מצלמת וידיאו.
עוצרים בדיויסדרו לחניית התבוננות והקונדוקטורים מאיצים בנוסעים העייפים לרדת רגלי אל נקודת התצפית. אינדיאנים בני הטראומרה הקימו דוכנים למכירת מזכרות שהכינו הנשים בעבודת יד וגם מעט מזון. מהאוכל איננו מעיזים לטעום והעבודות לא תמיד מושכות בצורתן, לא מספיק כדי להציגן בסלון, אבל זה המוצר האותנטי ולא תוצרת בית חרושת או אומן מקצועי. הם מאוד ביישנים האינדיאנים האלה, לא יפנו ולא יטרידו אותך. מרבית המוכרות הן נשים. במפתיע, ילד זעיר מושך לי בחלק התחתון של המכנס וכשאני מביט למטה ממרומי גובהי הוא לוחש "סניור, און פססו" בקולם המתוק של תינוקות.
לפני כן עצרנו בישובים אחדים והיו מטיילים שזו היתה התחנה שחיפשו לרדת בה, ישובים שכוחי אל בלב הרים, שהרכבת היא השיירה היחידה שפוקדת אותם. מולנו מגיעה רכבת קצת שונה. הקטר מושך סדרה של משטחים שעליהם מוצבים קרוואנים, שניים למשטח. על המשטח, בצלו של כל קרוואן רבוצים להם אמריקנואידים דשנים בעמקי כורסאות, ידם האחת לופתת פייפ ושניה מלטפת כוס משקה וכולם אומרים הלל לנירוואנה. השמש היורדת נאמנה לתפקיד משזפת את קרחתם בעצמת מדיום רכה ומאירה את הנוף בזוויות הנכונות, כפי שוודאי הורו לה המארגנים. באינטרנט נתקלתי בפרסומות למסע הזה שנמשך 7 ימים רצופים על רכבת פרטית ועולה משבע מאות דולר ואילך.
אבשי צמוד לבחורה צעירה ונחמדה דוברת אנגלית ומסתדר יפה מאוד עם אנשי האבטחה של הרכבת שדוברים ספרדית בלבד. הוא הניח לנו לדבר במקומו מספר פעמים עד שמשום מה הנחתי שאינו יודע ספרדית כלל.
עוברת רכבת מקומית בכיוון הנגדי תפוחה מרוב אינדיאנים על מטעניהם, היא תגיע ללוס מוצ'יס בתוך הלילה ממש.