שובה של איימי – (פרק 2)

עברו יומיים שבהם אני שוכבת במיטת בית החולים. התרגלתי לאוכל, והרופאה אמרה לי שביומיים האחרונים עליתי כבר 4 קילו, מה שמעיד על בעיית המשקל הנוראית שהייתה לי כשמצאו אותי.
השוטר הנחמד שבא לראיין אותי, ששמו הוא דן, הגיע כל יום ושאל אותי שאלות חדשות, יותר נכון ניסה לראות מה אני זוכרת. הרופאים אמרו לו שגילו בצילום רטגן שלי כי אכן קיבלתי מכה חזקה בראש, ויכול להיות שמזה נובע הבעיות זיכרון שלי. וכנראה אני מבינה מדוע הרגשתי כאבים עצומים בראש כשהתעוררתי.
אתמול הגיע פסיכיאטר, אומנם הוא לא הציג אותו בהתחלה בתור פסיכיאטר אבל הצלחתי להבין זאת במהלך השיחה איתו. בדיקות דם, שתן ואפילו שיער לקחו לי. הדבר היחיד שביקשתי זה לדבר עם אמא שלי, והם הבטיחו לי שבימים הקרובים הם יפגישו בנינו.
היומיים האחרונים בבית החולים באמת חיזקו אותי. האחות קטלין הייתה מאוד נחמדה, היא נמנעה מלענות על רוב השאלות שלי ששאלתי מתוך סקרנות על מה שמתרחש סביבי, על מדוע השוטר אמר שנעלמתי לפני עשר שנים. ומדוע אני באמת לא מצליחה להיזכר בכלום. היא לא יכלה לענות על כלום, אבל ראיתי את עיניה המרחמות עלי. היא האמינה לי, מה שלפעמים לא הרגשתי מאנשים אחרים שבהו בי. לפעמים נראיתי כמי שמשקרת לגבי הזהות שלי, ולכן לפעמים באמת הרגשתי שיכול להיות שאולי אני לא באמת איימי שפקס, אולי אני באמת מטורפת?
אחרי שעות אחר הצהריים, נפתחה דלת החדר שבו אני נמצאת. מולי הופיעה האחות קטלין, היא החזיקה בידה מכנס ג'ינס וחולצה אדומה חלקה, "תלבשי את זה, אני אלך להביא לך גם נעליים".
"ללבוש?"
"את יודעת, הכוונה לשים את הבגדים עליך…." קטלין הביטה בי מופתעת.
"אני יודעת מה זה ללבוש, אני לא מבינה לאן אני הולכת" שאלתי אותה, "אני לא רוצה לצאת מבית החולים, אני לא רוצה ללכת לשום מקום. אני לא יודעת לאן ללכת" נלחצתי.
"תרגעי חמודה" אמרה קטלין, "את הולכת לפגוש את אמא שלך".
ליבי נעצר. התרגשות פתאומית החלה לפרוץ בתוך גופי, לא האמנתי שאשמע את הדברים האלו. פחדתי שיזרקו אותי מבית החולים אל הרחוב, שלא יאמינו לי שאני זאת איימי שפקס.
אני מביטה בקטלין פעורה פה. היא מבינה את ההלם שאני נמצאת בו והיא מתקדמת לחבק אותי חזק. אני תופסת חזק את גופה ומחבקת בחזרה.
"אני מבטיחה לך שעכשיו הדברים הולכים להיראות לך אחרת, השוק שאת נמצאת בו יעבור לך ואת תתחילי להסתגל לחיים שמצפים לך. אני לא מודעת מה עברת, ואני בתוכי איפשהו שמחה שאולי את בעצמך לא זוכרת מה קרה איתך אי פעם"
"משהו בתוכי גם אומר זאת, שאולי יש דברים שעדיף לי לא לזכור" אני אומרת לה בקול נואש, אבל בתוכי אני לא מאמינה בזה. הייתי רוצה לזכור כל פרט קטן בחיי.
"עכשיו תתלבשי, אני מיד אבוא עם הנעליים המדהימות שהבאנו לך ואני אדאג שתראי הכי יפה כשאמא שלך תהיה כאן".
קטלין יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה. אני הבטתי על המיטה שם היא הניחה לי את הג'ינס והחולצה האדומה. זאת הפעם הראשונה שאני הולכת לראות אותי לבושה במשהו צבעוני ולא בבגדים האפורים של בית החולים.
אני מתפשטת במהירות ולובשת את הבגדים באיטיות. אני מביטה במראה ומולי נראית נערה בת 20, שיער בלונדיני בהיר וארוך מאוד. נדמה שכאילו כמה שנים לא הסתפרתי ורק הארכתי את שיערי. רזה מאוד וחיוורת. המראה לא משקרת.
הדלת נפתחת שוב, קטלין נכנס עם קופסת נעליים. היא פותחת את הקופסה ומוציאה נעליים גדולות ולבנות, "אלו נקראות נעלי בובה, תלבשי אותם את תראי מדהים!"
אני לובשת את הנעליים, מתיישבת על המיטה וקטלין מתיישבת מאחורי ומתחילה לסרק את השיער שלי. לאחר מכן היא לוקחת קופסת איפור ומתחילה לעבור על פני.
"בגלל שהייתי הכי קרובה אליך ביומיים האחרונים, נתנו לי את האפשרות להכין אותך ליציאה מבית החולים, למפגש עם אמא שלך. ביקשו ממני לא להגזים ולגרום לך להיראות טבעית, אבל הם יכולים לקפוץ לי, אני מתכוונת לעשות אותך מדהימה!"
ניסיתי לחייך לקטלין, אבל בתוכי הרגשתי שהחיוך מזויף. לשמוע את המילים שאני יוצאת מהבית חולים, הסיטואציה היחידה שאני זוכרת כרגע מחיי הרגישה מפחיד. אני לא זוכרת איך הבית שלי נראה, אני לא זוכרת כלום. רק את השם שלי והשם של אמא שלי. לצאת מהמקום המוכר הזה אל העולם בחוץ נראה לי מפחיד.
"את לא מבינה איזו היסטריה מחכה לך" אמרה קטלין.
"אני יכולה לנסות להבין, אם השוטר אמר שעשר שנים הייתי נחשבת לנעדרת. בטח אמא שלי מתחרפנת" אני מנסה לדמיין את פנייה, אבל ללא הצלחה. מלבד השם שלה אני מתקשה להיזכר איך היא הייתה נראית.
"אני לא מדברת על אמא שלך" אמרה קטלין, "אני מתכוונת על מה שהולך בחוץ, בתקשורת. כולם מתחרפנים בגלל שובך, את חושבת שהדבר הזה נשאר רק בבית החולים? את היית אחד המקרים הכי מתוקשרים לפני עשר שנים שנעלמת. גם לפני חמש שנים חזרת לכותרות, אבל אחר כך הסיפור שלך קצת נעלם. אבל אף אחד לא שכח את הילדה בת העשר שהתמונות שלה הופצו בכל מקום בעיר"
"מה היה לפני חמש שנים?" אני שואלת וקוטעת את דבריה של קטלין, "מה קרה שהחליטו לדבר עלי שוב?"
"יקירתי, אני לא יכולה למסור לך את זה. אבל אני בטוחה שתדעי, מיד מתקיימת פגישה במשרד המנהל של בית החולים. שם תפגשי את אמא שלך ותהיו בליווי משטרתי. כל המידע הנחוץ שאת צריכה לדעת הם יגידו לך" היא אמרה לי וליטפה את שיערי.
———————————
התיישבתי על הכיסא במשרדו של המנהל. לצידי התיישבה קטלין, הם לא הסכימו שהיא תהיה בפגישה עם אמא שלי אבל אני התעקשתי שאם השוטרים יכולים לראות אותי נפגשת עם אמא שלי גם קטלין יכולה. הם לא התווכחו איתי וקטלין יותר משמחה להיות לידי. לרגע אחד לא הפסקתי לאחוז בידה.
לצידי עמד השוטר דן עם עוד 2 שוטרים נוספים, ממה שהבנתי מההכרות הקצרה שהם עשו לי כשראיתי אותם במשרד של המנהל, הם יהיו אחראים על הליווי שלי עד הבית ולדאוג שלא יטרידו אותי בימים הראשונים שלי בבית, עד שהתקשורת תירגע מהסיפור.
"הבנתי שכל הכניסה של בית החולים מוצפת צלמים" הביט מנהל בית החולים בדאגה בפניו של דן השוטר.
"יש שוטרים נוספים שעומדים בחוץ, הבהרנו לכולם את הגבול שמותר להם להתפרץ. האוטו שילווה אותנו מחכה ממש בכניסה. אני לא דואג לזה"
"גם אני לא" אמר המנהל, "פשוט אני מקווה שאתם צריכים להסביר להם את המצב הרגיש שאנחנו נמצאים בו. מדובר בבריאות של הילדה"
"אני בסדר" אני פולטת לפני שהשוטר דן עונה, "אני רק רוצה לראות את הבית שלי, אני רק רוצה לראות את אמא שלי".
מכשיר הקשר של דן מצלצל, הוא מביט בי, "אמא שלך כאן בפתח הדלת".
אני קמה מהכיסא שאני יושבת בו, קטלין קמה אחרי ומחזיקה עדיין בידי. אני מביטה לעבר הדלת שנפתחה ואני מביטה בעיניה של אמא.