מון
בסוף של לילות ירח מלא, כשהשמיים מתחילים להיות בהירים אבל השמש עדיין לא צצה, והחושך עדיין מכסה את העיר, תמיד תוכלו למצוא אותה על הגג של הבניין הגבוה שמשקיף לאייפל, שיערה השחור משתלב בשמיים הסמיכים ורק אם מסתכלים טוב טוב רואים אותה.
היא יושבת שם עם הבגדים השחורים שלה מכף רגל ועד ראש, ועם סיגריה אחת שהיא מעשנת ומעשנת וכאילו לא נגמרת.
פגשתי אותה פעם אחת, וישבנו שנינו על הגג והיא הציעה לי סיגריה, העיניים הכחולות שלה נצצו כשהיא שאפה את העשן לריאותיה ונשפה אותו לאוויר הצח, וחשבתי על זה שהעיניים שלה הזכירו לי משהו תמים הרבה יותר ממה שהיא, עיניים כחולות כמו הים, אבל מצד שני, אפורות כמו הגיהינום.
וכשאני גמרתי את הסיגריה שלי ושלה אפילו לא התחילה להתפורר, היא הסתכלה עליי ושאלה אותי אם אני אוהב את הירח המלא, אז עניתי לה שכן והיא ענתה לי שהירח הוא הבית שלה, ושתקתי כי לא ידעתי מה לומר עוד.
בפעם אחרת גמרתי שתי סיגריות והיא הייתה רק באמצע של הראשונה, ושאלתי אותה למה היא באה לפה, אז היא אמרה לי שבלילות ירח מלא אנשים מרגישים יותר כאב והיא צריכה לבצע את תפקידה.
השנים עברו ועברתי ממקום למקום, מלונדון לניו יורק, מניו יורק לניו זילנד, ומניו זילנד לאוסטרליה ומאוסטרליה ליפן ומיפן לקוריאה ומקוריאה לתאילנד, ומחשבותיי לא הרפו מאשת הירח המלא.
כשחזרתי אל אותו הנוף של מגדל האייפל המתנשא לגובה בלילה ירח מלא, הופתעתי לגלות שהיא לא שם, עליתי על הגג ושום סימן אליה לא נראה, חוץ מקופסאת סיגריות אחת, ריקה.
ומאז, בלילות ירח מלא, אני עולה לאותו הגג ומחכה לה, והכאב מפלח אותי, אולי פשוט יש לה הרבה עבודה לעשות.
תגובות (4)
אני לא יודעת בנוגע למחסום הכתיבה שלך, אבל לדעתי הוא מתחיל לעבור.
הסיפור מקסים, ממש. מאוד אהבתי אותו.
תודה רבה לך, את מקסימה
את כותבת יפה.
זה היה סיפור ממש מסתורי, אך גם יפה. סקרנת אותי. יש המשך?
ועל איזה מחסום כתיבה את מדברת בדיוק?!
לצירי אין המשך ואני גם לא חושבת שאני אוכל להוציא אחד, אני מאוד רעה בהמשכים.
קשה לי מאוד לאחרונה לכתוב קטעים, פעם הייתי מתעוררת כל יום שעתיים מוקדם יותר כדי לכתוב.