מורדת בגלגלים-פרק 18
"מה אתה מנסה להגיד?" ישבנו שלושתינו בסלון. אני בכיסא גלגלים ואימא ישבה על ההדום בשיכול רגליים וכוס הקפה שלה רעדה בידה.
אבא, לעומתנו היה נינוח. הוא ישב על הספה והתרווח במקומו, כאילו מעולם לא עזב.
"אני מצטער ריילי, על כל השנים האלה." מצטער? ככה הוא מוחק 13 שנה? כמעט ברגע. כאילו המילה הזאת תשנה הכל. תדנה את הזכרונות שלי. תשנה את העובדה שכמה ימים אחרי יום הולדת שלוש שלי לאימא ולו היה ריב שכלל המון צעקות וכמה אגרטלים שבורים. כמה ימים אחר כך, הוא עזב את הבית.
"ריילי, אל תהיי כזו דרמטית.".
" אתה חושב שאני דרמטית?" לא רציתי תשובה, לא רציתי לדבר איתו. אם הוא חושב שעכשיו אני דרמטית, הוא צריך להשלים כמה שנים מהחיים שלי. שלוש עשרה שנים.
"אתה יכול להישאר כאן הלילה אבל מחר אני רוצה שתעזוב." אבל אבא לא הודה לה. "קורניליה, אין לך זכות לאסור עליי לראות את ריילי, היא עדיין הבת שלי." התגלגלתי בשקט לקצה המסדרון, לשמוע אותם טוב יותר.
"אתה צודק ניל, אין לי זכות לעשות את זה. אלא חובה. לפי דרישתך. אתה זה שעזב."
"ועכשיו חזרתי."
"אתה לא יכול ללכת ולחזור מתי שאתה רוצה. אנחנו משפחה. לא תחנת מעבר!"
"אני חזרתי, ואני נשאר."
"לא ניל. אתה לא."
"אני עדיין אבא שלה!"
"אתה צריך שאני אביא את מסמך הגירושים שלנו. לעורר את הזיכרון שלך?"
הייתה שתיקה. היה לי ברור שאבא זכר. גם אני זכרתי. כשאבא עזב, אימא רצתה שהם יתגרשו. הם הגיעו לבית משפט עם התיק הזה.בסוף אימא קיבלה את החתימה שלו, אבל אבא דרש לנתק כל קשר איתנו. לא היה מוכן לשלם מזונות ולא היה מוכן לראות אותי.
"שמעתי על התאונה." אבא אמר פתאום.
"על התאונה, או מה שחושבים עליך בתקשורת?"
"קורניליה."
"ניל."
הם שוב שתקו, ופחדתי להזיז את הכיסא, שלא ירעיש.
"אני אלך להכין לך את החדר." אמרה ואימא ושמעתי את צעדיה מתקרבים אליי. גלגלתי מהר את הכיסא לחדר שלי וסגרתי את הדלת.
הדלת נטרקה חזק משציפיתי ואימא עצרה מול הדלת לרגע, ואז המשיכה ללכת.
את לא יכולה לבכות בגללו, ריילי. כעסתי על עצמי. אולי הוא האבא הביולוגי שלך, אבל הוא עזב, זוכרת? כן. אני יושבת ומדברת לעצמי.
"ריילי." אבא דפק בדלת החדר שלי. מיהרתי לנעול אותה.
"ריילי, תפתחי לי בבקשה." לא הייתה לי שום כוונה לעשות את זה.
"ניל, תלך בבקשה לפתוח את הדלת." אימא הייתה לידו, אבל היא לא דפקה בדלת בתקווה שאפתח לה. שמעתי קרקוש מתכת ומהדלת והמנעול נפרץ. אימא נכנסה לחדר עם חיוך על הפנים וכפית ביד.
"עדיין לא החלפנו דלתות ריילי."
תגובות (2)
כמובן את יודעת מה דעתי. אבל רק עכשיו שמתי לב למשהו: רגע אחד היא יושבת עם שניהם ומנסה לא לדבר עם ניל ורגע אחרי זה היא פתאום מסתתרת בניסיון לשמוע מה הם אומרים….
היא לא רוצה לדבר איתו. היא כועסת עליו. אבל הסקרנות גוברת על הכל..