Am I Evil?\האם אני רעה? – פרק 20

מקס השתטח על כל המיטה, מניח את כפות ידיו על פניו, ונאנח בכבדות.
בזמן שאני יושבת על עדן החלון וגומרת את הבוריטו שקנינו, צפיתי בו מהצד.
נעצרנו במלון מסכן או שניתן לומר אפילו מסבאה בת שתי קומות, בכפר קטן ומוזנח.
זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לשכנע את מקס לשלם בשביל החדר. גם ככה החדר כה עלוב, עד שבקושי היה שווה מאתיים דולר. הכול היה מעץ, המיטה הזוגית הייתה לא נוחה כלל וכלל, והטלוויזיה הייתה של שנות השישים. כל מה שהיה טוב במקום, זה שהוא באמצע יער ויש לך מקום לישון בו.
את הרובים החבאנו מתחת למיטה, ארגנו לוח זמנים ללילה.
מכיוון שמקס הוא פרנואיד, או שאולי זאת בעצם אני, עשינו שמירות. חצי לילה הוא ישן וחצי השני אני.
כך נימנע מגניבות, או יותר גרוע; דודו של מקס.
ברגע שסיימתי עם הבוריטו, קימטתי את הצלופן שנשאר, זרקתי לפח וניגשתי להדליק את הטלוויזיה.
"לא עובד!" התאכזבתי כאשר על המסך הופיע רק מסך אפור. רפרפתי בערוצים, זה היה חסר טעם.
"אוף!" מלמלתי.
"תפסיקי להתבכיין!" הוא קם מהמיטה וניגש אליי.
הוא צפה מעט בטלוויזיה, בחן אותה מכל הכיוונים, ולאחר מכן פשוט טפח בה בחוזקה כמה פעמים עד שזאת החלה להראות באופן ברור יותר את הערוצים.
"ככה עושים את זה, לא כזה קשה" רטן ונשכב בחזרה במיטה.
"למחוא לך כפיים?" הוא תמיד יודע הכול!
"אל תתעצבני, הרי הכול בשבילך, נסיכה!" גיחך והתכרבל מתחת לשמיכה.
"בוא נעשה הסכם רשמי," התפרצתי והוצאתי דף מאחת המחברות היחידות שהיו לי. מקס הביט בי כולו מבולבל ולא מבין מה אני רוצה מחייו.
"אתה לא תקרא לי יותר נסיכה…" הסברתי והתיישבתי על המיטה, מזיזה אותו קצת אל הקצה.
"הסכם רשמי" חיקה אותי בזלזול.
"התוכן; אתה לא קורה לי יותר נסיכה, ובתמורה לכך אני…" התחלתי לכתוב, ובו בזמן לחשוב על התמורה שלי בהסכם, "…ואני אפסיק לחקור אותך בנושאים שונים" זה היה הדבר היחיד שעלה לי לראש.
כתבתי את הכול במהירות, חתמתי והשארתי לו מקום לחתום גם כן.
"תחתום פה" הצבעתי על המקום בדף, אותו השארתי לחתימה שלו. הוא לקח את העט בחוסר רצון ומבלי להסתכל אפילו על הדף, קשקש כמה קוים בזיגזג.
"וואו! חתימה יפה" חייכתי בציניות.
"תזכירי לי בת כמה את?" פנה אליי. לפי איך שאני מכירה אותו, אחרי התשובה שלי תצא מילת "חוכמה" מפיו.
"שבע-עשרה!" סיננתי.
"מי שם לך את האחד לפני השבע?" אמר בזלזול והסתובב אליי עם הגב.
"מקס-…" , "אני רוצה לישון, תהיי בשקט!" הוא קטע אותי רגע לפני שרציתי להגיד לו את כל מה שאני חושבת על החוכמה שלו.
נרגעתי ונשענתי על הקיר, צופה בטלוויזיה. בדיוק באותו הזמן הלך סרט בשם 'מלכות הכיתה' ,
הבחור מהסרט הזכיר לי מעט את מקס. רוצח פסיכוטי כמוהו.
מה הדמות הזו מצאה בבחור הזה בכלל? הרי חוץ מסקס ומקרי פשע לא רצויים, הוא לא עשה שום דבר.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני תוהה לעצמי, מה אני מוצאת במקס? הרי חוץ מעצבים ואיומים והדחף המטורף שלו להרוג, אין בו כלום. למה אני בכל זאת ממשיכה לחפור בור בתוכו, מנסה למצוא אוצר; את הצד הטוב שלו,
הנקי, התמים. למה אני תמיד חושבת על זה, לא מצליחה להניח לזה, לתת לזה לעזוב.
לחיות ללא שאלות.
ומה אם אחרי העימות עם המאפיה של דוד שלו, מישהו מאיתנו לא יישאר בחיים? מה אם מקס ייהרג, או אני?
מה יהיה אז? איך כל אחד ימשיך עם החיים שלו?!
חלפו שעות.
מקס נירדם מהר, מדי פעם יצאו לו נחירות קלות, זה היה מאוד מבדר.
לאחר מכן התחלפנו ואני נתתי לעצמי להירדם ולא לחשוב על כלום, לתת לחלום שלי לסחוף אותי לאן שהוא רוצה.

# # # #

הוא ווידא שהיא שקעה לשינה עמוקה, ולאחר מכן יצא מהחדר.
"אני יכול להשתמש בטלפון?" הוא פנה אל הצעירה הג'ינג'ית שהייתה אחראית על המקום.
היא נתנה לו את האישור והוא מיהר להוציא את הפתק, עליו המספר של האיש.
"חמש דקות, לא יותר" הוסיפה הבחורה. הוא לא הגיב, אלא חייג בהיסוס את המספר.
"האם זה האחיין החיי שלי בכבודו ובעצמו מעז להתקשר אליי?" הוא שמע את קולו הצרוד של האיש השנוא עליו.
"כל הכבוד! אתה יודע הכול" התחכם מקס.
"ובכן, רק אתה מסוגל להתקשר בשעה כזו" גיחך האיש, "מה שלומך שריון שלי?" הוא יכול היה לשמוע את זה שחייך הזקן.
"אל תלך איתי סחור, סחור….הרי הידיים שלך מגרדות מרוב הרצון להגיע אליי" סינן מקס בקרירות.
"אתה לא מעניין מקס, משחק איתי משחקי מחבואים…..אולי נעשה הפסקה קלה, שהרדיפה תיפסק ונפגש כמו גבר עם גבר" הציע. מקס גיחך מרוב השטויות ששמע.
"אל תדאג המחבואים נגמרו, אתה רוצה לגמור אותי? יש לך הזדמנות, תחכה לשיחה ממני,
זה יקרה בקרוב." מקס ניתק את השיחה וחזר אל החדר, לא שם לב כי נפל לו הפתק מהכיס.
לאחר ששמעה את כל השיחה בחדר אחר, הרימה את הפתק שהפיל והכניסה אותו לכיס.

# # # #

"קומי!" שמעתי את קולו המעצבן של מקס, אשר חדר לי לחלום והרס את כולו.
השמיכה שכיסתה אותי, נעלמה בשנייה וכל האור של הזריחה נכנס לי לעיניים.
"הולכים לאכול." קבע וזרק עליי בחזרה את השמיכה שהעיף מקודם.
עברתי קלות על עיניי עם היד, ולאחר מכן פקחתי אותן לרווחה.
"למה כל כך מוקדם?"
"לא קבענו שלא תשאלי שאלות?" הוא התעצבן וזרק לי את התיק שלי, כאילו שלא יכולתי להגיע אליו לבד.
זרקתי על עצמי מהר מכנס טרנינג שחור וסוודר עם קפוצ'ון צהוב, בזמן שמקס היה בשירותים. לאחר זאת, ירדנו לקומה הראשונה.
"תשבי פה" הוא הצביע על אחד השולחנות הקטנים שהיו ליד המסבאה, ובעצמו הלך להביא אוכל.
בעודי לא מפסיקה לפהק, הרגשתי קור בגב, כאילו שמישהו בוהה בי ללא הפסקה. תהיתי אם היה כדאי לי להסתובב. הסתתי את מבטי לכיוון המסבאה.
בחורה בסביבות גיל העשרים-שלושים, בעלת שיער ג'ינג'י בהיר עם נמשים על הפנים, נעצה בי מבטים, וביחד עם החיוך המסתורי שלה, זה החל להיראות מטריד ומחשיד.
"קחי" מקס התיישב מולי, חוסם את הבחורה עם גופו, וזרק לי סנדוויץ'.
"זה הכול?" התאכזבתי קצת מהארוחה, הייתי יותר מדי רעבה.
"תסתפקי לבנתיים בזה" ענה. הופתעתי שהוא היה רגוע.
"הג'ינג'ית מאחור, נעצה בי כל הזמן מבטים" סיפרתי לו.
הוא הסתובב להביט בה קצרות.
"אולי היא מאוהבת בך" הוא חייך בשעשוע. מאוד מצחיק!
"ממש בדרן!" כיווצתי את מבטי ונגסתי בקשיחות בסנדוויץ".
"דיברתי עם דוד שלי, הודעתי לו שבקרוב נקיים פגישה" סיפר. לא הגבתי, מה כבר יכולתי להגיד? שאני משתוקקת לפגישה? לצערו בכלל לא.
"נכין לו הפתעה" הוסיף. הייתי שמחה אם היה נותן יותר פרטים ולא רק שנכין הפתעה.
הסנדוויץ' החל להתעכל הרבה יותר בכבדות ממה שהיה מקודם, התחלתי לחשוב שוב על מה עלול לקרות אם הכול יכשל ומישהו מאיתנו ילך.
"אתה לא דואג בכלל?" פלטתי, לא יכולתי להחזיק יותר. הייתי חייבת לדעת מה הוא חושב.
"בקשר להפתעה שלנו? לא" ענה בפשטות. סיימתי עם הסנדוויץ' ונאנחתי בתוך הכיסא.
"חשבת לעצמך מה יקרה אם הכול יכשל, ולא נצליח לטפל בהם….ואולי הם יצליחו….לחסל אותנו?" כאשר אמרתי את המילה 'חיסול' קולי כאילו יצא מהרכבו הרגיל, והמילה נשמעה כזיוף קל.
"את כזאת פרנואידית" הוא גלגל את עיניו. למה הוא מתחמק?
"אני לא פרנואידית! אני פשוט לא חושבת רק בכיוון אחד, בו הכול יהיה טוב ויפה, גם הם לא טיפשים אתה יודע! יכול להיות שאנחנו בעצם נהפוך לליצנים….צריך לקחת גם את זה בחשבון, לשאול מה יקרה אם," טענתי.
הוא התקרב אליי, "זה לא בתוכניות שלי! זה לא בא בחשבון." לחש.
עצמתי את עיניי וניסיתי לא להתעצבן.
"אתה יכול לרגע, רק לעצור ולנסות לענות לי על השאלה?"
"אף אחד מאיתנו לא ימות, אם מישהו ימות אז זה יהיה אני, וזה לא אמור להטריד אותך" ענה. הוא היה רגוע ברמה מרגיזה. בכלל לא אכפת לו מעצמו. לא אמור להטריד אותי? בטח שכן!
לא אכפת לו אפילו מההשלכות שיהיו לאחר "מותו" .
"טוב, ואם הכול יהיה בסדר ו-"נחסל" אותם, מה יהיה אחרי זה?"
"מישהו מאיתנו יצטרך ללכת לכלא, נמאס כבר לברוח" ענה כשחיוך בקצה שפתיו,
"אל תדאגי התשובה לשוטרים תהיה קלה; אני לא מכיר אותך, אני ביצעתי את הפשע….ואני אלך" אמר,
"מספקץ אותך עכשיו התשובות?"
קמתי מהשולחן ועזבתי בחזרה לחדר. אידיוט!