2.10.15- "זה לא קרה"

זה היה מאוחר בלילה וקול רך נשמע בהמשך הרחוב החשוך, ככל שהמשכתי ללכת הקול התחזק ונשמע בו כאב.
צמרמורת עברה בי והתחלתי ללכת במהירות, מנסה לא לחשוב על מה שקורה לאיש בעל הקול שעכשיו צורח.
ואז נעצרתי וראיתי אותה, שמוטה על הרצפה, חסרת אונים.
היא הייתה שם לבדה וזעקה לעזרה, דם היה על הרצפה ובגדייה היו שמוטים על הרצפה.
עזרתי לה לקום וללא להחליף מילה עזרתי לה להתלבש והבאתי לה כסף מספק כדי לחזור חזרה הביתה, ליוויתי אותה אל תחנת האוטובוס ונתתי לה פתק שעליו כתוב מספר הפלאפון, למקרה שתצטרך תמיכה.
"זה לא קרה", היא אמרה לפני שעלתה אל האוטובוס ואלו המילים האחרונות שהיא אמרה לי.
עד עכשיו,
שהיא עומדת מולי, מסתכלת עליי עם עיניה הכחולות, פגועה וכואבת כל כך.
"זה כן קרה, והדחקה לא תעזור לך", אמרתי ונחנקתי מהדמעות של עצמי.
"זה לא קרה", היא חזרה על דבריה שוב הפעם עם קול מלא כאב וחנוק מדמעות.
זה היה מאוחר בלילה וקול רך נשמע בהמשך הרחוב החשוך, ככל שהמשכתי ללכת הקול התחזק ונשמע בו כאב.
צמרמורת עברה בי והתחלתי ללכת במהירות, מנסה לא לחשוב על מה שקורה לאיש בעל הקול שעכשיו צורח.
ואז נעצרתי וראיתי אותה, שמוטה על הרצפה, חסרת אונים,
ראיתי אותה,
את עצמי.