מלחמת העולמות ספר 1: עולם הענקים פרק 10: ההצעה, פרק אחרון

פרק 10: ההצעה, פרק אחרון

הכפר קיבל אותנו בקריאות שמחה, כמה מהמשועבדים הצטרפו אלינו לחגיגות. שנה שלמה של מלחמה והרס והיום זה נגמר. כולם נאספו סביב מדורה, מתפללים על הדרך ששלג לא יצנח מן השמיים ויכבה אותה, שנבנתה על ידי הקטנים שבכפרים והחלו לשמוח ולחגוג כמו שלא שמחו מעולם.
אך אני ישבתי בצד, על מעין כיסא נדנדה קטן ונעים לישיבה. בכל פעם שאני ממצמץ אני רואה אותו – אני רואה את פניו של רוברט כאשר הקריב את עצמו למעני. איך עיניו מאבדות את הניצוץ ואני נזכר במילותיו האחרונות, לאסוף את כול מי שנשאר והציל את העולמות.
"היי." שמעתי קול מוכר, סאם הופיע בצד כאשר הוא לבוש באותו גלימה חומה וארוכה. הוא התיישב על ידי ולאחר שתיקה דיי מביכה דיבר.
"אתה יודע, אמבר מאמינה בך. היא האמינה בך מהרגע שפגשה אותך ועד היום." אמר וסידר מעט את שערותיו ברשלנות. "היא סומכת עליך."
"לקח לי זמן להבין שאתה המושיע, אבל בסופו של דבר הבנתי. אתה המושיע טובי," הוא הביט בי וחייך. "תודה זה לא –" אמרתי אך הוא קטע אותי. "השאלה היא מה תעשה עם הכוח הזה, הרי יש לך שנה להיות עם הטבעת ואם תחליט שאתה נשאר בעולם הזה ונהנה יחד איתנו לתמיד, אכבד אותך כחבר טובי. אך אם תחליט לעבור בין עולמות ולהושיע אותם רק אז אכבד אותך כמושיע." הוא אמר, כיווצתי את מצחי מעט. הוא לא מכבד אותי כמושיע? הרי הרגע הושעתי אותו מקא'גי וצבאותיו!
"אתה יודע איך לעבור בין עולמות?" שאלתי,
"אז אני אקח את זה כתשובה?" השיב בשאלה. חייכתי אליו.
"אני אחשוב על זה. בינתיים לך תהנה." אמרתי לו, הוא הנהן לחיוב והלך לכיוון המדורה. אני לא יודע איך להתייחס לסאם, רק היום חיסלתי מישהו ועד עכשיו אני רק חושב על זה שלקחתי חיים ממישהו, בכה אכזריות. בכה רשעות. וכעת הוא רוצה שאעבור בין עולמות ואחסל אנשים יותר ויותר.
הבטתי אל הכוכבים הכסופים שקישטו את השמיים הכהים. נראים כמו הבזקי פנס יפיפיים. כל כך הרבה דברים קרו ביומיים האלה, דברים משוגעים. שגורמים לי לחשוב האם אני שונה ממי שהייתי כשהייתי בכדור הארץ.
"היי מושיע, בוא תצטרף אלינו." אמר טאקדי ונופפה עם ידה. היא הרימה בידה שני עצי סקט שנראים דיי כבדים. חייכתי לכיוונה וצעדתי אחריה לכיוון המדורה.

לאחר עשרים וארבע שעות..
"סאם?" שאלתי, הוא היה באחת מהבקתות הרעועות, לא היו לו הרבה דברים בבקתה אם היא הייתה שלו. רק מיטה אחת בעל כרית רכה ושמיכה דקה בצבע צחור ושולחן עם כיסא מעץ, ללא ריפוד כלל.
"כן?" הוא שאל, מזדקף.
"חשבתי על ההצעה שלך." אמרתי ברצינות, לקחתי נשימה. ברגע שאומר זאת אין דרך חזרה. "אני מסכים. בואו נצא."