תמיד היה אותך- פרק 32

פרק 32-
שפתיו היו קפוצות לקו דק ואני התאפקתי לא לפתוח אותם בעזרת לשוני.
אוף.
פי נפתח.
השתוקקתי למגעו ברמה בלתי מתוארת.
הבל פיו התערבב בשלי במרווח הקטן שהיה בינינו.
בכל פעם שחזי התמלא באוויר הוא התחכך בחזו והעביר בי רטטים זעירים ונעימים.
עיני התרוצצו בין עיניו לשפתיו.
ספרתי בלבי את השניות שנותרו עד לנשיקה המיוחלת
3…2…1.
"אדיר!" איציק צעק מהמדרגות.
השפלתי את מבטי במהירות.
"מה?" הוא הסתכל על איציק ודיבר בקול רגוע יותר עכשיו.
התלבטתי אם אני גרמתי לכך או אם הסיבה לזה היא איציק.
חמקתי תחתיו ונכנסתי אל השירותים.
סגרתי את מכסה האסלה והתיישבתי עליו כשאני מכסה את פניי בשתי ידי.
איזה מטומטמת.
אוף אוף ואוף.
פשוט מפגרת.
לא יכולת להתרחק ממנו נכון?
אוף תיכנעי ותנשקי אותו כבר.
לא. אין מצב שבעולם.
אבל את מאוהבת לו בצורה.
לא אני לא.
כן את כן.
לא אני לא!
יחתיכת טמבלית את כל כך מפחדת לאבד עוד מישהו שאת מונעת מעצמך את האושר שלך. את נחסמת סתם וממציאה לעצמך תירוצים שזה בגלל אמא שלך. את יודעת שזה לא. את יודעת שזה סתם בגלל שאת פחדנית. הוא לא יחכה לך לנצח. תפסיקי לקחת הכל כמובן מאליו.
הקול שבירכתי מוחי זעק לי.
כאילו האשים אותי שאני כולאת אותו בפנים יחד עם האושר שהיה יכול להיות שלי.
אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה.
בסוף כולם עוזבים.
~
קמתי בבהלה כמו בכל בוקר.
למזלי, בזכות העבודה בבר אני הולכת לישון מאוחר, כך שזמן הסיוט מתקצר משמעותית.
לא נעלם, אבל עדיין.
באיזושהי דרך לא מסוברת הצלחתי לגרור את עצמי לחדר האמבטיה, מתעלמת מהמראה שרק תוכיח לי כמה פתטית וילדה עצובה אני.
גירדתי את הזוהמה של הלילה מפניי וציחצחתי שיניים כל כך חזק כאילו שזה יוכל לעזור למצב רוחי המזופת.
לבשתי שמלת פרחים שממש לא תאמה את הרגשתי הנוראית.
חיוכו של אדיר הבזיק במוחי כשהעברתי את ידי על הבד הרך.
החלקתי אותה מעל ראשי ויצאתי מהחדר כשבידי הטלפון וסנדל חום מעוטר באבזם זהוב.
"בוקר." צעקתי לחלל האוויר במטבח.
"בוקר טוב מותק." נעה ענתה לי.
התיישבתי לידה על האי כשבפי שקית שוקו שחטפתי מהמקרר כבר קודם.
"איך העבודה החדשה?" היא שאלה כשכף גדושה של דגני קפטן קראנץ' בדרך אל פיה.
"היא בסדר." עניתי באדישות הרגילה שסיגלתי לעצמי.
"ואיך עם אדיר?" היא שאלה והסתכלה עליי בפה עמוס בסוכר וחומרים מעובדים.
"אני ככה קרובה להיכנע לו." נאנחתי בייאוש.
"זה טוב! למה את נשמעת כזאת מאוכזבת?" היא שאלה וניענעה את גופי.
"אמרתי לך כבר. לא באלי עליו."
"בטח שבאלך עליו. פשוט לא באלך על הכאב שאולי יבוא אחריו. אם את שואלת אותי, כל דקה עם בחור כמוהו שוות את הכאב הזה, שלא בטוח שיגיע בכלל." היא אמרה.
"לא משנה, אין לי כח לדבר עליו. איפה נטע? אנחנו צריכים לצאת." סרקתי את חלל המסדרון בחיפוש אחר גופו הגדול של אחי.
"מתאושש."
"ממה?" עיוותתי את פרצופי.
"זיון בוקר."
"הלוואי שלא הייתי שואלת.