מבוך האשליות- פרק 25
מכשפת הדרום התכוננה לבואה של חברתה הטובה אל המבצר שלה.
היא לבשה את שמלתה המפוארת והשחורה שהתאימה לשיערה המסורק ובדקה שוב את האוצר המוצפן בקיר שלה. היא עמדה בחדר הכישופים שלה. זה היה חדרון קטן שהיה בנוי מתחת למבצר. קירותיו היו עשויים אבנים, ומגירות קטנות מילאו אותם, ובכל מגירה, דבר נוסף שהיה גורם לכל אחד להשתנק בבהלה.
קרירות נועזת הגיחה לתוך החדר ובישרה על בואה של האורחת שלה.
המכשפה הסתובבה אליה בחיוך. פתיתי שלג עטפו את האורחת בהנאה. היא לבשה שמלה לבנה וקפואה שהזדהתה עם עורה הצח, עיניה התכולות ונקיות ושיערה הבלונדיני הבהיר והמסודר.
"אמרת שהשגת את זה?" היא שאלה את המכשפה.
"כן. תתרחקי." היא מיהרה להזהיר אותה כאשר שמה לב לסבלנות שפוקעת ממנה.
"אני רוצה לראות את זה." דרשה קוסמת הקרח.
"ואת תראי." המכשפה הוציאה את אחת המגירות ממיקומה, וממנה הוציאה קופסת עץ קטנה נעולה בבריח. על צווארה היא ענדה שרשרת ארוכה מעוטרת במספר מפתחות, ולקחה אחד מהם, ואיתו פתחה את המנעול.
היא הרימה את מכסה העץ והציגה לפניה את הממצא.
"מושלם." הקוסמת חייכה.
המכשפה סגרה את הקופסא והחזירה אותה למקומה. "ומה בקשר לחלק שלך?" שאלה.
"הוא יגיע בקרוב." השיבה לה. "הדוכסית סייעה בזה. בקרוב שתינו נקבל את מה שמגיע לנו."
דניאל ידעה בדיוק לאן צריך ללכת. בתוך יערות העצים, לאחר הליכה מרובה וכוללת, היא הצליחה לזהות את המקום, ושמחה מאוד. היא מעולם לא הרגישה יותר קלה ונינוחה. היא לא ידעה בדיוק למה, אולי בגלל הפגישה מחודשת שלה עם אחיה, אולי בגלל מה שגילתה (שעדיין לא הייתה בטוחה באמת שזה נכון), ואולי בגלל המטרה שהציבה לעצמה עכשיו.
"לאן אנחנו הולכים?" דאגה ופקפוק נשמעו בקולו של ניקולאי.
"לחבר." הסבירה.
"בסדר. איזה חבר?" שאל אותה.
"אחד שישמח לעזור."
"ואת יודעת איפה הוא כי-?" שאל בספק גדול.
"הוא לא יכול להתרחק יותר מדי." הסבירה בביטחון.
"אני לא מחבב את הביטחון המופרז שלך." ניקולאי הודה.
"ואני לא מחבבת את הספק שלך בי." דניאל הודתה בחזרה.
"את לא יכולה להאשים אותי, את עושה צרות."
דניאל פנתה עוד יותר אל תוך היער. קולות אנשים נשמעו בקרובם, תוך כדי שהתקדמו לפי תחושתה של דניאל. במהרה הצליחו להגיע למחנה קטן, בו שהו ארבעה אנשים- שלושה גברים ונערה.
אחד הגברים שתפסו את תשומת ליבה של דניאל היה יפה תואר עד מאוד, והנערה, אותה לא הכירה, הייתה בעלת שיער חום בהיר וחלק, ועיניים גדולות וירוקות. היא לבשה בגדים לבנים וברדס ארוך נקשר מעל כתפיה. על רגליה נתפסו מגפיים לבנות וגבוהות, וברגע שדניאל וניקולאי נכנסו לזווית ראייתה, היא התרוממה והתקדמה אליהם בחיוך.
"היי." היא אמרה. "אתם- מחפשים משהו?"
"אני מחפשת את ג'יימס." אמרה דניאל בביטחון.
הנערה הסתובבה ופנתה אל אותו בחור. "ג'יימס, יש כאן שני אנשים שמחפשים אותך." היא קראה לו.
הוא פנה אליה בעצמו ומבטו היה מופתע. "יש לך הרבה אומץ לחזור לכאן." אמר, ודניאל חשבה שהתכוון אליה, והתקשתה להבין. כאשר עבר אותה ופנה להסתכל על ניקולאי, היא התחילה להבין למה נשמע מודאג לפני כמה דקות. היא גם הרגישה נעלבת, מג'יימס, ולא הבינה ממש למה.
הנערה שלצידם השאירה אותם לדבר לבד. דניאל לא רצתה לשמוע אותם מדברים. הייתה לה הרגשה שכיוון השיחה לא ילך למקומות חלקים, ולכן, החליטה ללכת אחרי הנערה, ולנסות לברר מי היא.
טוביאס וקלואי הביטו עליהם מרחוק.
קלואי הסתקרנה מאוד מהבחור הזה, ג'יימס, שלטוביאס יצא לתאר לה אותו בקצרה, שהוא נעזר בו כדי להגיע לארמון כדי לרצות את דניאל, ושיש לו יכולת שתעזור לו בהכל. הוא גם הודה שהייתה לו הרגשה שדניאל תלך אליו, והוא בהחלט צדק.
"אבל מתי נעשה את המשימה שלנו?" היא שאלה אותו בקוצר רוח.
"אנחנו רק צריכים למצוא את הזמן הנכון בשביל זה." אמר.
"ומתי יהיה הזמן הנכון הזה?" היא שאלה. "נראה שאנחנו סתם עוקבים אחריו בלי לעשות כלום."
"דברים כאלה לוקחים זמן, קלואי." טוביאס אמר לה. "אבל אל תדאגי, זה יתבצע היום."
מוריאל תהה מה לעשות עכשיו. הוא לא הצליח להבין מה אומר מכתב המלכה. אף משפט משם לא הצליח לענות לו על אף שאלה. הכל היה מעורפל מדי.
גשם פתאומי צנח מהשמיים. הוא הרטיב אותו לגמרי, ועוד יותר את המגילה.
"לא! לא!" הוא ניסה להגן עליה מהמים שהמשיכו לטשטש את כיתוב הדיו. ידיו התלכלכו והמגילה נהרסה. החותם השחור החל לשנות את צורתו.
"תראה." אמילי הציגה לפניו את הצורה החדשה שנוצרה, ציור, של מבנה שיצא לו לראות ולהכיר. טירה מאובנת שיצא לצפות עליו מרחוק בדרכיו במבוך.
"את חושבת שזה רמז?" הוא שאל את אחותו.
"ברור." היא תפסה בידו בהתלהבות. "קדימה, אנחנו צריכים ללכת לשם." היא מיהרה לקחת אותו איתה לכיוון הנכון שיוביל אותם לאותה טירה. מוריאל תהה אם זה באמת נכון, אבל מצד שני, לא הייתה להם אפשרות נוספת.
תגובות (18)
פרק מעולה, מדהים ושוב גורם לי לקנא בכישרון וביצירתיות שלך.
עכשיו, אם תסלחי לי, יש לי פרק של מצוד האגדות לקרוא.
קטניס אוורדין, סוף.
חחח תודה רבה ^^ די לא צריך לקנא, אני מרגישה לא כיף עכשיו :
'אני מרגישה רע עם עצמי כי אני כזאת כותבת מעולה.' (כן, אני חושבת שתתמודדי עם התחושה הזאת XP)
קטניס אוורדין, סוף.
ייאי! מעריצים! תמיד חלמתי! ~
XD
רק עכשיו קלטת?
קטניס אוורדין, סוף.
אני כל כך גאה בעצמי ~
מי ידע שכל מה שצריך כדי למצוא קהל זה לבנות סיפור הרשמה, ואז השאר כבר יקרה מעצמו U^U
אממ, כן, ומה עם כישרון? (טוב, פרט שולי. סיפורי הרשמה הם ממכרים.)
קטניס אוורדין, סוף.
נו שני סיפורי ההרשמה שלי מושפעים מסדרה כלשהי XD אבל כן, אני משתדלת שלשנות כמה שיותר ולתת רעיונות מקוריים משלי. יש לי סיפור אחד שהוא כמעט מאה אחוז מקורי שלי (לא מאה אחוז כי בכל זאת יש בו דברים מוכרים כמו ערפדים, אנשי זאב וכו')
אני לא ממש מתה על אנשי זאב וערפדים, אז אני לא ממש אוהבת סיפורי אנשי זאב וערפדים. (אבל עדיין, תעלי אותו לאתר! כמה שיותר כתיבה שלך יותר טוב.)
קטניס אוורדין, סוף.
גם אני לא אוהבת אותם, והסיפור הזה לא סובב סביבם חח הם רק חלק מהדמויות המשניות/ראשיות, תלוי באיזה ספר. אני לא מעלה אותו באינטרנט אבל כן פרסמתי את הפרק הראשון שלו באתר אם לא יצא לך לראות. עכשיו תסלחי לי אם אני לא מגיבה עזבתי את המחשב ואני מהטלפון כרגע אבל כשאחזור למחשב אגיב
טוב, אז עד שתגיבי אני אראה סרטונים של CinemaSins.
קטניס אוורדין, סוף.
אבל קודם תקראי את הפרק הראשון שכן פרסמתי אם עדיין לא יצא לח פרסומתסמויהאחמאחמ
מה קרה בין ניקולאי וג'יימס? הטירה הזאת היא הארמון ההוא של המלכה/הדוכסית/המכשפה/קוסמת הקרח?
אוף, התבלבלתי -,-
תמשיכי!!!
חחח הכל יהפוך למובן בקרוב
הסיפור הזה ממש מעניין אותי.. חבל שאני לא מבינה כלום-,-'
תודה רבה ^^ כן אני מניחה שהפרק הזה העלה הרבה מאוד שאלות אבל תבינו הכל בהמשך, מבטיחה
חח לא זה פשוט שלא קראתי את הפרקים הקודמים, וקשה לי לעקוב…
מה? נו אז ברור שאת לא מבינה… עכשיו לכי לקרוא את הפרקים שלא קראת