רועי אדריאן
פרק חדש שמספר על העבר של אימריס ונותן לנו מבט אל זמנים אחרים מהזמן שבו מתקיים הסיפור שלנו. בפרק אנחנו נחשפים לדמויות חדשות שישפיעו על העלילה בצורה מאוד לא רגילה.

חומת הקרח האגדית – פרק 3

רועי אדריאן 01/10/2015 572 צפיות 2 תגובות
פרק חדש שמספר על העבר של אימריס ונותן לנו מבט אל זמנים אחרים מהזמן שבו מתקיים הסיפור שלנו. בפרק אנחנו נחשפים לדמויות חדשות שישפיעו על העלילה בצורה מאוד לא רגילה.

פרק 3: זמנים אחרים (חלק א')

3.8.2017
פיותיהם של ארבעת הילדים נשארו שמוטים למראה הפיסה ההיסטורית האבודה שנגלתה מול עיניהם. "האם אתה יכול לתרגם את מה שכתוב שם, טיילור?" קולו העמוק של פול הדהד בחדר הקטן, זה ששימש כמרתף לפני עשרות שנים לעובדים במכרות.
"כן," טיילור ענה בנמרצות והוציא את מחברתו מכיסו. הדלת העגולה, הגדולה והמאובקת התפרסה על רוב הקיר המזרחי של החדר, ומסביבה נחרטו אותם אותיות וסמלים שטיילור צייר ביומנו. "אני חושב שהסמל ששם זה פייף," טיילור אמר והצביע על אות בצורת עיגול בעלת עיגול נוסף, קטן יותר מהעיגול הראשון, בתוכה.
"שזה, על פי היגיון בסיסי, האות שמשמיעה את הצליל פְ, נכון?" בני ניסה למצוא דרך שבעזרתה יוכלו שאר הנמצאים בחדר חוץ מטיילור להבין את השפה, שכן טיילור אינו מסוגל להתאים אות מהשפה העתיקה לאות מהשפה העברית מכיוון שאינו יודע לכתוב או לקרוא עברית.
"כן," טיילור אמר ובהה באות השנייה, משולש גדול וקו בתוכו. "אני חושב שהאות השנייה היא סרון," הוא הצביע על האות.
"הצליל סִ?" טאק שאל וטיילור הנהן לאות הסכמה. כך הארבעה המשיכו עד שגילו את המילה כולה.
"פְסִיז," טיילור אמר וקולו הדהד בחדר. "אם אני לא טועה זה אומר קבר."
"איך אתה מסוגל להגיד את המילה הזאת מבלי להזדעזע?" טאק אמר כשצמרמורת עברה בכל גופו. "בכל זאת, יש מאחורי הקיר הזה, ככל הנראה, חדר קבורה."
"השאלה האמיתית היא איך פותחים את הדלת הענקית הזאת," פול אמר וניגש לדלת האבן הגדולה והעגולה. "אין ספק שמדובר במשהו מדהים."
"אולי צריך להגיד קוד מסוים," טאק הציע."כמו בעלי באבא וארבעים השודדים."
"אני מאמין שיש לחצן נסתר," פול אמר וחשב על סרטי ההרפתקאות האהובים עליו.
"אני לא חושב שטכנולוגיה כזאת הייתה קיימת בזמן שהדלת הזאת נבנתה. נראה כאילו היא פה כל כשלושת אלפים שנים," בני החל לשעמם את כל החבורה בעזרת פרטיו היבשים, ולעצבן את פול בפרט כשלל את התאוריה שלו.
"אני חושב שצריך קסם בשביל לפתוח אותה," טיילור אמר וסקר את כל הדלת. "אתם צריכים לזכור ששבט קוולפיד בא מעולם אחר לעולם שלנו ."
"נגיד והדלת הזאת נפתחת בעזרת קסם," בני הראה מעט זלזול בתאוריה של טיילור, בגלל אי-אמונתו בקסם ובקיומו, "איך אנחנו אמורים להשיג קסם ולהשתמש בו?"
"בני צודק," טאק נאלץ להסכים עם חברו הטוב. "אני לא חושב שזה בכלל אפשרי למצוא קסם בעולם שלנו. תזכרו שמר מקסיזפטלק אמר לנו בברור שהוא מצרך מועט מאוד בעולם שלנו."
"מי?" טיילור הסתובב אל טאק בפרצוף מבוהל. אין ספק ששמו של מר מקסיזפטלק הוא שם ארוך ומבהיל, ופרצופו של טיילור הוא דבר מובן מאליו.
"מכשף משוגע מעולם אחר שבא לפה בשביל למצוא את המקום שבו אנחנו עומדים – שער לעולם עם קסם." טאק אמר בחיוך רחב כפרצופו.
"שהוא העולם שבו נולדו אבות אבותיי," חיוך קטן הסתנן לפרצופו הקודר של טיילור.
"למישהו יש מושג איך אנחנו פותחים את הדלת הזאת עכשיו?" סבלנותו של פול כבר נגמרה.
"יש לי פה מעט קסם," קול נשי מוכר נשמע מהמדרגות המובילות למרתף. בכניסה אל החדר התגלתה דמותה של סופי – האישה שעזרה למר מקסיזפטלק בחיפושיו אחר החדר בו הם נמצאים עכשיו. "מר מקס הוא לא היחיד שמשתמש בקסם בכדי להעיר את כוחותיו הטבעיים."
פול, טאק ובני היו בטוחים שסופי מתה לאחר שמר מקסיזפטלק ברח, דבר שגופתה ספוגת הדם שהשלושה ראו באותו הזמן אימת. טיילור, לעומתם, בהה בסופי בחוסר עניין."אז אני מאמין שאת יכולה לפתוח את הדלת הזאת," טיילור אמר בעוד שלושת חבריו קפאו במקום מרוב תדהמה.
"כן," היא אמרה במהירות, ניגשה אל הדלת והעבירה את ידה על מרכזה המאובק. במרכז הדלת העגולה צויר עיגול ובתוכו כוכב.
"הצורה הזאת מוכרת לי, אבל אני לא חושב שהיא אות שמופיעה במחברת שלי," טיילור אמר והחל לדפדף במחברתו – עובר עמוד-עמוד אות-אות.
"זה בגלל שלא מדובר באות," סופי הפסיקה את הדפדוף של טיילור במחברת. "מדובר פה על מילה מקוצרת, אם איני טועה," טיילור נראה מופתע מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא פוגש אדם שמבין יותר ממנו בשפה הקוולפית והוא לא אביו. "אני חושבת שמדובר במילה לאבור, שזה כניסה בעברית."
"זה הגיוני," טיילור מלמל. "אבל איך זה עוזר לנו?"
"זה אומר שאנחנו צריכים לפזר אבקת קסמים על הדלת," סופי אמרה והוציאה מכיסה בקבוקון קטן. "תעיר את החברים שלך בינתיים," היא אמרה וגיחכה בזלזול. בזמן שסופי פתחה את הדלת, טיילור הצליח להעיר את חבריו ההמומים והמבוהלים.
"סופי מצאה דרך לפתוח את הדלת!" טיילור נשמע נלהב במיוחד.
"תגיד לי – אתה אידיוט או מה?!" פול ניסה ללחוש. "היא כמעט הרגה אותנו בפעם הקודמת שנפגשנו!"
"למה?" טיילור הרים גבה.
"כי היא פסיכופטית!" טאק מיהר להידחף לשיחה. "היא תעשה הכל בשביל להשיג את מה שהיא רוצה. אפילו להרוג אותנו," פרצוף מבוהל התפרס על פרצופו של טיילור.
"אני לא חושב שאנחנו צריכים לעבור בדלת הזאת," בני אמר בשקט. "יש לי הרגשה רעה לגבי זה."
"אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הולך איתה," טיילור, למרות העובדות שחבריו הציבו בפניו, הפתיע והחליט אחרת מהמצופה. "כל ההיסטוריה שלי יכולה להיות שם. אני סוף-סוף אדע מספיק על המקום שממנו משפחתי באה לפה. אם אתם לא רוצים להסתכן ולבוא איתי, תדעו שאני יכול ללכת לשם לבד."
"אבל, טיילור…" טאק אמר ותפס בזרועו, "אתה צריך להבין שמדובר פה באדם מסוכן מאוד. אתה מסכן את החיים שלך כשאתה הולך איתה."
"לא אכפת לי," הוא אמר וניסה לשחרר את אחיזתו של טאק בזרועו. "כל החיים שלי חיכיתי לרגע הזה, לדעת יותר על העבר שלי. גם ככה החיים שלי בלי הידע הזה לא שווים הרבה," הוא הסתובב ונכנס בריצה אל חדר הקבורה.
"אני לא נכנס לשם," בני אמר והלך לכיוון מדרגות המרתף.
"אני חושב שלפחות אחד מאיתנו צריך ללכת איתו," טאק אמר והסתכל על פול.
"אתה זה שלא רבת איתו מבין שנינו," פול אמר והרים את ידיו.
"בסדר," טאק אמר בחוסר עניין, "אני אלך איתו," הוא הלך לחדר הקבורה.

זמן לא ידוע. העיר גובור, הארץ המשנית, ממלכת ביגאב.

אימריס הניח את סכין הדקירה הקטן ביותר שלו על שולחן העץ הישן שקיבל מאביו, ליד שלושת הסכינים הגדולים יותר. אין ספק שאחד מהדברים המתישים ביותר בחייו של שכיר חרב הוא השיוף והצחצוח הבלתי פוסק של סכיניו, חרבותיו וחפציו החדים והחשובים ביותר. על כל ארבעת הסכינים האירו קרני האור שפרצו מהחלון המרובע. אימריס קם מהכיסא והתמתח קלות. הוא התקדם מספר צעדים בהליכה איטית אל הארון ופתח אותו. בתוך הארון הסתתרו להן חליפות רבות, בהן חליפתו של קיסר קוסטריסתם – קובוטי החמישי – אותו הרג שלושה שבועות קודם לכן. לאחר שרצח את הקיסר, אימריס לקח את עטו של הקיסר, זה ששימש אותו בכדי להרוג את האנשים שהעלו בו חשד לריגול, והפך אותו לידית דלת הארון. לפתע דפיקות רועמות נשמעו על דלת ביתו של אימריס. "אימריס, זה קוסטריס! סיטארה נחרבה! אני חוזר – סיטארה נחרבה!" קולו המוכר של סטמביאס נשמע מעבר לדלת. בזמן שעשרות עוברי אורח בהו בסטמביאס לאחר שצעק את ההודעה הטרגית ביותר הזו, אימריס מיהר לסגור ולנעול את הארון וניגש אל הדלת בכדי לפתוח אותו לחברו הטוב. "אתה מוכרח לשמוע את החדשות!" סטמביאס התפרץ אל ביתו הקטן של אימריס ברגע שפתח את הדלת.
"אין לי יותר מדי זמן עכשיו," אימריס הצהיר בכעס ולקח תיבת עור ששהתה מתחת לשולחן. להפתעתו של סטמביאס התיבה הייתה נקייה ומצוחצחת להפליא, בניגוד לצורה בה ראה אותה בדרך כלל – מאובקת ואפופת קורי עכביש. תיבת העור הייתה קסומה בדרכה המיוחדת. כשהיית מאובקת ומלאת קורי עכביש כל-כולה היא נראתה מסתורית ומרתקת כל-כך – כמו איזו תיבה בה המכשפים הגדולים מחביאים את הכישוף המדהים והחזק להפליא שעלול להציל את העולם אשר עומד להתמוטט בעוד שעות בודדות, או אולי להרוס אותו בצורה מידית. מצד שני, כשהייתה מצוחצחת ונעימה למראה, התיבה הייתה נראית כמו תיבה בה אנשים חשובים – מלך או מלכה, למשל – שומרים חפצים קסומים, עתיקים, מדהימים ביופיים ובעלי חשיבות רבה להם ולמסורתם. משהו שאין בנמצא באף עולם – בעל קסם או לא – כמו קרן חד-קרן כחול, לדוגמה.
"אימריס, מדובר בנושא הרבה יותר חשוב משאתה חושב," סטמביאס אמר בעוד אימריס הכניס את הסכינים לתיבה וצחק בקול. סטמביאס מעולם לא היה מהאנשים שחושבים לפני שהם אומרים מילה, משפט או סתם מתחילים לדבר בלי הפסקה. דבר זה יצר המוני מצבים שבו נראה כאילו הוא שיחק עם המילים אותם הוא תכנן להגיד בראשו מספר שניות קודם לכן בשביל ליצור משפטים שנונים בחלקם או עם משחקי לשון רבים. מצבים אלו גרמו לצחוקו של אימריס להתפרץ כל פעם מחדש.
"בסדר, בסדר," אימריס אמר בזלזול והתיישב על הכיסא שישב בו קודם.
"בגלל שסיטארה נחרבה המלך הורה לגייס את כל הגברים בגילאי שמונה עשרה ומעלה לצבא," סטמביאס החל להתנשף בכבדות. רק האסוציאציות שהעלה בראשו, אסוציאציות שכללו ביניהן דברים כמו פציעות קשות, ערים הרוסות ואף מוות, גרמו לסטמביאס להשתגע.
"מה?!" אימריס קם עצבני מכיסאו. "אנחנו חייבים לברוח. אין אף סיכוי בעולם שאני אלחם, ככל הנראה אמות, ולא אקבל על זה שקל!"
"אני קצת מוטרד מהעובדה שזה מה שאתה חושב," סטמביאס אמר, לקח כיסא שהונח ליד שולחן העץ העתיק וישב עליו. "אני מפחד בעיקר בגלל שהסיכויים שאנחנו נמות במלחמה גבוהים מאוד. תחשוב על זה: סיטארה הייתה העיר המבוצרת ביותר בארצנו, ולוחמיה היו מהחזקים שנראו על אדמת ממלכת ביגאב. אין לנו שום סיכוי ממשי לחיות אחרי שנישלח להילחם באויבינו, שאפילו המלך בעצמו לא מודע לרמת כוחם."
"תראה," אימריס חשב מספר שניות עד שתשובה מציאותית צצה אל תוך ראשו ויצאה מפיו, "אני בן למשפחה שבה המוות הוא מסורת. אבי מת בכדי לשמור על השולחן שלידו אנחנו יושבים עכשיו, סבי מת בניסיון לעבור את גבולות הממלכה וסב אבי מת רק כי רצה לאכול לחם ולשתות מים. המוות הוא הדבר האחרון שאני צריך לחשוש ממנו. הדבר שהוא בראש סדר העדיפויות ששלי כבן-אדם בוגר הוא כסף. שזו, אגב, הסיבה שבגללה מתו אבי ואבותיו."
"האם אתה בטוח שכדאי לנו לברוח?" חוסר הביטחון של סטמביאס הורגש בכל מילה ומילה שיצאה מפיו. סטמביאס היה, מאז ומתמיד, אזרח שומר חוק, והפחד שלו מהדברים שיקרו לו אם יערוק מהצבא רק גרמו לביטחונו לרדת עוד יותר.
"זה לא שיש לנו משהו אחר לעשות. זה או זה או שנתחבא, ואתה יודע שאם אנחנו נתחבא לא נוכל לעבוד, אז לא מדובר באפשרות שתקפה לגביי."
"אז ניפגש בכיכר דפליס מחר בשמונה בערב." סטמביאס אמר, בירך את חברו לשלום ויצא מביתו של אימריס.

השעה הייתה אחת-עשרה בבוקר ביום למחרת. אימריס כבר החל לסדר את דבריו בתוך מספר תיקים גדולים. לפתע נשמעה דפיקה קלה על הדלת. "אימריס, זה סטמביאס. אני צריך לדבר איתך על משהו." קולו של סטמביאס נשמע צרוד ומוטרד מבדרך-כלל, ודבר זה הפריעה לאימריס והעלה בו מספר חשדות. הוא קם אל הדלת ופתח אותה, כשבפתח הדלת הופיעו איש לבוש בחליפת טוקסידו – החליפה אשר ייצגה את המשטר – וסטמביאס, אשר היה כבול בזוג אזיקי מתכת.


תגובות (2)

לרגע לא הבנתי מי הדמויות האלה עד שהגעתי לאימריס…
בכל מקרה, אהבתי את העלילה בפרק, תוכן מעניין ומוסיף..
תמשיך :)

01/10/2015 14:08

    הקשר של הדמויות החדשות לסיפור יתבהר בפרק הבא. למרות שניתן כבר עכשיו להפעיל את המוח ולמצוא קשר.

    01/10/2015 20:35
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך