טיול במרכז אמריקה 15

דרום באחה
הדרך חזרה שטוחה ומעניינת בדיוק כמו הדרך לכאן ובגלל שמיאנו להצטייד בדלק במקום הנכון, גם רוויה במתח מסוים. אין מחסום כי לא עת נחיתת מטוס עכשיו. נכנסים לשולי העיר לה פאז להעמיס קלוריות באחד הסופרים ומבלי להעמיק הרבה ממשיכים דרומה. הצמחיה באזור הדרומי מעובה יותר והכביש מתפתל, עולה ויורד ככל שהוא נדחק ע\"י שלשלת ההרים, שבאים לשם כך במיוחד מערבה. ואדיות מבתרים את הנוף בדרכם אל האוקיאנוס והקקטוסים נאלצים להצטרף לחברה מגוונת יותר של צמחים. בנקודות מסוימות זוכים אפילו להוכחה במו עינינו שהים הוא כחול ובאשר מפוזרים בתוכו סלעים גם יוצר תמונות נוף מרתקות.
אחר הצהריים יורד עלינו בטודוס לוס סנטוס, ישוב חוף אמריקני, שבמקרה התגלגל לתחומי באחה מקסיקו. הגברת במלון האלגנטי, שמתמחרת את חדריה במאה ועשרים דולר מבינה, שאיננו מסוג הלקוחות שלה. היא מצרפת לידינו את עלון הקהילה האמריקאית המקומית ושולחת אותנו למוטל מקסיקני. בעלת המוטל מתפקדת באותה שעה במשרה שניה כבעלת מכבסה ומציעה את המפתח לחדר היחיד שנותר לפליטה במוסד, מכיוון שהיום הנו יום ולנטיין. גילה, שביום יום אפילו לא יורקת לעברו של חדר חשוך כזה ממהרת להסכים וטוב עשתה. חמש דקות אח\"כ מופיע מוביל אנוש אמריקאי ושתי עבות בשר טיפוסיות על זכריהן וילדתן הלא דקה נאלצות להסתפק בחדר לאדם בודד. זוג אחד מהם ישן בחדר וזוג שני הסתפק בשינה במכונית. העבות מספרות לגילה, שהן אחיות ויצאו לפני מספר ימים מביתן אשר באלסקה לבלות את החופש בבית שרכשה המשפחה בקאבו סן לוקס.
על אפילת החדר שלנו מופקדת נורה שאיבדה את רצון החיים. מבקשים עזרה מבעלת המכבסה והיא משלחת בנו את בעלה, הוא מנהל המכולת המשפחתית מצדו השני של המוטל. הדגמה קלה מוכיחה לדעת, שדרוש טיפול שורש לבעיית התאורה. האדון בעל המכולת בודאי מודע מזה זמן מה לתכונה של אורחים להתלונן על זוטות שונות. הוא ממליץ לדחות את התיקון לימים טובים יותר בכעס כבוש של מי שנמאס לו לחזור על עצמו. באמת מתחרטים שהטרדנו.
בלילה, הישוב קטן וחשוך וחסר מעש לחלוטין. המקסיקאים חוגגים ואנחנו לא. מול חדרנו חונה אופנוע הונדה מדגם רוד ריידר, משהו רחב שת וארוך גרם, כבד ומזויין באלף סמ\"ק וזוג תרמילי צד כרסתניים. בעליו הם צמד צעירים שבדיים שעברו אתו בכל רחבי מקסיקו. בערב הם יוצאים לתור מזון ונהמת המנוע מעלה רוק בפיהם של כל הגברים, שלמרות מה שמלינים עליהם בהחלט יודעים להעריך מוזיקה טובה.
בבוקר ממשיכים ומגלים עוד כמה מלונות על אם הדרך ששייכים לישוב הזה. בדמדומי אמש היינו משוכנעים שהמלון שלנו שוכן על גבול השממה. אתמול התבוננתי בעלון קהילת האמריקאים במדור בתים למכירה והנה ניתן לרכוש בישוב הזה היצע נכבד של וילות ובתים עם מבט לאוקיאנוס או ירידה לחוף ואפילו חוף רחצה על מתקניו.
חיש קל מגיעים לעיר שבשפיץ והתגובה ספונטנית- עד כמה דומה המקום לאילת. עוד עיר תיירותית להפליא, שנכנסה להריון מתיירות הנופש הזרה. האבא הוא ללא ספק אמריקאי וההבדל הקטן בין כאן לאילת נעוץ במספר היאכטות. באחה נגמרת בעגול כביש קטן ליד נמל היכטות ושם אנחנו נעצרים להצטלם ולוקחים אבן למזכרת.
חוזרים לאורך הרחוב הראשי ועוברים על פני שרשרת מלונות, שגוזלים לעצמם את נופי החופים ומשם פונים בסבוב צפונה בלי הרבה חרטות. כאשר מגיעים לישוב אני אוהב לגלות את צורת ההתבטאות של האופי המקומי ואת הזהות האישית של המקום. ישוב תיירותי אינו מקרין אופי מקומי, אלא את האופי שמשווים לו סוכני מכירות וסיטונאי תיירות. אתה מסתכל בבבואה של עצמך כפי שהסוכנים רוצים שתראה אותה. אני שונא את זה באילת ושנאתי את זה גם פה. למה הגענו לשם? הרי עד שעה 12 בבוקר עלינו להחזיר את המכונית, אבל גילה התעקשה. חייה אינם חיים בלי להגיע לשפיץ ורק היום היא מגלה לי, שראתה בגלויות את הסלעים המזדקרים מן המים מול העיר והיתה חייבת לבדוק אם כך הם נראים גם במציאות.

לה פאז
דוהרים חזרה את 60 הק\"מ המיותרים ולפני הכניסה ללה פאז מתדלקים כדי להחזיר עם מיכל מלא. לפני הנסיעה בחנתי את מפת העיר וגיבשתי לעצמי את עיקרי תכנית הפריצה. שלטים נושאים את שמות הרחובות אינם חזיון נפרץ וגילה מבשלת בתוכה פניקה ככל שאנחנו חוצים עוד ועוד רמזורים. בנקודה מסוימת אני מחליט לנטוש את הכביש הראשי ולפנות מזרחה לעבר חוף הים, שבצד הזה של באחה שינה כיוון. או אז אני נתבע לתת דין וחשבון על מעשי, כי גילה סבורה שחייבים לפנות דוקא לצד השני. אני מתעלם וממשיך בעקשנות בדרכי עד שמגיעה דרישה במפגיע לעצור. גילה מתנדבת לצאת בעצמה ולחפש שמות לרחובות מה שמעיד על מידת הלחץ. היא חוזרת כולה זעם וקצף כי בשום מקום אין זכר לשם הכביש וברחובות אזלו בני האדם. עוצרים ליד מוסך שדוקא פתוח באורח פלא ושואלים היכן ההצטלבות הדרושה. כידוע, בשיטת המטריקס הנוהגת כאן עליך לציין נקודת פגישה של שני רחובות. אומרים לי ימינה שניים ושמאלה אחד (צמתים) ואתה שם, מה שבמונחים שלנו נחשב כמעט בול פגיעה. מגיעים בתוך חמש דקות למלון וגילה נרגעת ומוכנה לחזור ולהכיר ביכולת הניווט האגדית שלי.
מקבלים חדר ומאכסנים מזודות וכבר מתפנים להחזיר את המכונית בסוכנות הרץ על הטיילת. בדרך חזרה גילה מחליטה שאם כבר, אז נספיק גם לבקר במוזיאון המקומי ושואלת אגד נהגי מונית מקומיים למחיר. לכולם אותה מכונית מגודלת איברים דמוי צפון אמריקאית יצירת כפיה של ניסן רנו המקומית, שלהערכתנו אנדמית לישוב הזה. כולם מדקלמים אותו מחיר מופרז ללמדך שיד לוחצת יד ושתחרות חופשית אינה נוהגת בעיר הזו. גילה נזכרת שהיום יום ב\' שבו מוזיאונים סגורים ושואלת את הנהגים אשר כמובן מבטיחים לה פה אחד שהמוזיאון דוקא פתוח כאן בימי ב\'.
אני בשל הפרינציפ וגילה בגלל המחיר נמנעים לקחת סיכון ובחדר מסתבר מעיון בספר תיירות, שהמוזיאון אכן סגור היום.
יוצאים כחום היום למצוא תא טלפון לחיוג לישראל וכהשלמה לאכול ארוחת צהריים. ארבעה תאי טלפון מסרבים לשתף פעולה ובסוף מתיאשים ונכנסים לאכול במסעדה של מלון כלשהו. לגילה מנהג מגונה לנטוש אותי ברגעי צפיה חלולים אלה בדד על גדות השולחן למען עוד רגע של שיטוט. אני מניח שאז היא חשה ביתר שאת את נקיפות הזמן שמכרסם אחת לאחת את השניות שנשתיירו לתום הטיול. הדחף לעשות לא מניח לה לשבת בשלווה ולהעיף מבט מפויס בסביבות של סתם.
אחרי האוכל אני מגויס לכח משימה שמאתר סוכנויות טיולים במטרה למצוא שימוש מועיל לחיינו בתקופת אחר הצהרים. יש די והותר סוכנויות באזור הטיילת ואולם מבט שמצליח לחדור מבעד לסבך הפרסומות יחשוף את הסוד הידוע, שמנוחת צהריים נשמרת בקנאות כמעט דתית ברחבי מקסיקו כולה. את הסוכנות הפתוחה היחידה מאיישת כופרת אמריקאית צעירה, אשר מבהירה לכוחותינו, שלעיר לא פאז אין מה להציע לתייר הסביל, זה שמחפש בעיקר לראות במינימום של לעשות. לצעירים ולבריאים בגופם מובטחת פעילות ימית שוחקת קלוריות כמו צלילה, שחיה, צפיה בחיות ים בפריסקופ ואפילו גלישה וסקי מים למי שסובל מעודף אדרנאלין. סירה מטרטרת אותך לאחד מאיי המפרץ עם שחר ומחזירה את השאריות בערב, כשתש כוחך מרוב עשיה. ניתן להצטרף לשיט אל האיים ושם לשחר פגישות אישיות עם כלבי ים משועממים או לנסוע צפונה מערבה אל מפרץ מגדלנה כדי לחזות בלויתנים. אם כך או כך, היציאה היא אך ורק בשעות הבוקר.
מרבית שטחה של העיר מרושת ריבועים ריבועים על מישור שמוגבה כעשרים או שלושים מטר מפני הים. לאורך קו המים מתוח מסלול בטון שמתקרא מזח ובספרדית מלקון, שמותיר מרחב מחיה כלשהו לקטע חוף חולי. מעגן קטן וצנוע מכיל סירות קטנות עד בינוניות, אך לצידו שלח מישהו אצבע בטון מודרנית עבה וגסה אל תוך הים ולצידה חונות שתי ספינות קרוז אמריקאיות. מפלצות המתכת, שמתנשאות ביוהרה טכנולוגית מעל סביבתן האנכרוניסטית הן למעשה מלונות צפים והשירותים היחידים שהן קונות מהעיר מסתכמים בדמי עגינה. כביש החוף והמדרכה שמצדו השני הם רחוב הטיילת ומוקדשים לעסקי בילויים למן מסעדות וברים ועד לונה פארק צנוע. מעבר להם מתחיל להתגבנן המישור בעליה מתישה, אך קצרה. שלושת הרחובות שאחרי קו ההתישרות הם מרכז העסקים העיקרי של העיר. כאן מרוכזים בתי המלון והמסעדות, שמוציאים את מחייתם מהתיירות, ותיירות זה גם גילה ואני.
המלון שבו התאכסנו מזומן בעיקר לאזרחי חוץ ותקוע על המורד התלול המוליך אל הטיילת. מקסיקאים לא מתארחים בו כפי שמסביר פקיד הקבלה, מכיון שבחדרים אין טלויזיה. השאלה השניה, ששואלים אזרחי הארץ הזו אחרי המחיר היא מה גודל הטלויזיה בחדר, כך הוא משמיץ באזנינו בזלזול מתנשא. בשעות אחה\"צ אפשר למצוא אותו בכורסא חובק בקבוק בירה מול הטלויזיה היחידה שמקרינה לחצר.
עיר נחמדה לה פאז, לא צפופה מדי ולא יקרה מדי. אחרי שגילה מבינה שגלידה אסור לה ללקק בגלל שגם ככה מצטברים בעורקיה עודפי סוכר היא מתעקשת לעשות סיבוב על הגלגל ענק בלונה פרק הקטן שברחוב הטיילת. אנשים מפקירים את ילדיהם לחסדי כל מיני מכונות, שמסתובבות ומנפנפות זרועות בהמון כיוונים ועוד מצפים להכרת תודה. גם כשהם יורדים בעיניים דומעות ורגליים כושלות הצאצאים יתוודו ויאמרו שהיה כיף, כי זה מה שאבא מצפה לשמוע. לאחר הכל, גם שקר וגם מאצ\'יזמו הן תכונות נחוצות להמשך העליונות הגברית בעולמנו. אבל אפילו ההורה הנועז ביותר לא מעז באותו יום להפקיר את אוצרו על המכשיר הרעוע הקרוי גלגל ענק חרף ממדיו הפושרים וגילה דווקא כן. הברזלים נסגרים עליה והמנוע מניף אותה מעלה ואח\"כ צובר תנופה למטה ושוב נוחר כלפי מעלה ואנשים מתאספים להתבונן בנשימה עצורה בנפש האמיצה, ששמה את גורלה בכפו של מנגנון מקסיקני, אבל אף אחד לא מצטרף אליה. אולי הם קראו בעתון משהו שאנחנו לא יודעים.
גילה יורדת, כולה שביעות רצון והסנסציה נגמרה ומחוסר עניין נוסף לציבור חוזרים הביתה.