׳תמיד כשאת פה׳ – פרק 5

תמיד כשאת פה – פרק חמש ״חייבת לדעת״

***אני שוקלת אם למחוק את הסיפור.. אני רוצה לדעת אם יש לי קוראים בכלל…***

"היי," אמרתי באי הבנה. "אתה אח של דילן?" הייתי בשוק, כריס הוא אח של דילן? הם ההפך הגמור אחד מהשני! הבטתי בשיערו השחור והפרוע ובבחורה שהייתה לצידו בלבוש מינימלי ושיחקה בקצוות שיערו.
"אני מכיר אותך?" הוא שאל והביט בי כאילו נפלתי עליו מהשמים.
"לא… מצטערת על ההפרעה." גימגמתי מעט, הנחתי את כוס החרסינה על השיש הוורדרד ועליתי חזרה לחדרו של דילן, הזדחלתי חזרה למקומי ליד דילן והשתדלתי שלא להעיר אותו, הוא היה ניראה שלוו מתמיד, נשכבתי על גבי והבטתי בתיקרה, לא הצלחתי להירדם.
מחשבות הציפו את ראשי, מה עם אמא, היא עברה את הניתוח בהצלחה או שלא. איך רועי מסתדר בלעדי? האם עדיין שותה כדי לא להתמודד עם המצבים שנוצרו או שמה שותה כדי להתנחם במקום מפלט שיצר לעצמו בזכות השתייה. על מי אני עובדת, מחשבות בודדות על כריס גם עלו במוחי. דמעה או שתיים זלגו בניגוד לרצוני.
"קרה משהו?" דילן שאל, עיניו היו סגורות עדיין וקולו היה צרוד.
"לא…" מלמלתי לעצמי בשקר. אני יודעת שאני יכולה לסמוך על דילן אבל זה קשה לדבר עם אחרים על דברים כאלה.
"שקרנית קטנה." אמר ברוגע, ביד אחת שיחק בשיערי ואת ידו השנייה הנחית על בטני ברכות עבר למותן, משך אותי אליו וחיבק אותי חזק. אהבתי את תחושת החום הזאת.
"לכי לישון, יש לך מחר יום ארוך." הוא נתן נשיקה קלה במצחי וחזר לישון, וכך גם אני, מכורבלת בתוך חיבוקו החם.
.
"דילן!" צעקתי, זאת כבר הפעם הרביעית שאני צועקת את שמו בתוך האוזן שלו והוא לא מתעורר.
"אני אוהבת אותך." אמרתי בציניות אך נשמעתי רצינית מאוד. הוא לפתע התעורר וחייך חיוך ענק.
"לא באמת, יאללה תקום! אנחנו נאחר לבית הספר." אמרתי והסטתי את הווילונות כך שקרני האור נכנסו לחדר והאירו את כולו.
דילן קם, התקדם אל הארון והוציא ממנו מכנס טרנינג[לא בטוחה איך רושמים את זה] וחולצה ארוכה תואמת ונתן לי.
"תחליפי בגדים, שנסיים את הלימודים נעבור אצלך." אמר ויצא מהחדר לכיוון חדר המקלחת.
.
"שחף, אפשר לדבר איתך?" שאלתי אותה, היינו בשיעור אזרחות והמורה לא הפסיקה למלא את הלוח מספר פעמים.
"אני מצטערת שהתרחקנו." מלמלתי בשקט אך היא עדיין לא הגיבה. היא לא הסתכלה לכיווני בכלל, וזה הרגיז אותי שהיא לא יודעת בכלל מה עבר עלי והיא מתעלמת ממני.
"אוקי הבנתי." אמרתי, אספתי את חפצי ויצאתי מהכיתה בלי שהמורה התייחסה בכלל, הלכתי לכיוון מגרש הכדורגל וישבתי על הדשא, הפכתי את התיק כדי להוציא את כול תכולתו על מנת למצוא את הפלאפון שאני לא מוצאת כבר כמה ימים, הרמתי אותו מהריצפה והדלקתי.
שבעה עשר הודעות קפצו על הצג, רובם היו חסויים, כמה שיחות משחף ומספר שיחות מרועי, מיד חייגתי אליו, הייתי חייבת תשובה לכול השאלות מהלילה.
"הלו." קול עצבני נשמע מהצד השני.
"רועי?" אמרתי בקול טיפה רועד.
"מי זאת?" הוא שאל. מי זאת? זה מה שיש לו להגיד לי? כאילו שהוא לא מזהה את הקול שלי, דמעות עלו בעיניי ואיימו לפרוץ.
"ר…וני." מלמלתי בשקט וגימגמתי מעט. דימעה אחת חמקמקה שטה על פני.
"למה התקשרת? אין לי מה להגיד לך, אמא שלך מתה ואותך זה בכלל לא מעניין." הוא אמר וכאן נשברתי. אח שלי אומר לי מילים כאלה? זה בטוח לא הוא! זה לא הגיוני! הוא לבטח שיכור!
הפלאפון נשמט מידי ונפל ארצה. הדמעות החלו לזרום בעצמן, הן כבר לא היו בשליטתי.
אספתי את חפצי במהירות וזרקתי את התיק מעל הגדר, טיפסתי גם אני מעליו בלי לייחס יותר מידי תשומת לב לגובהו הרב, קפצתי ונחתתי על בירכי ומעט דם יצא מהם.
התחלתי לרוץ אל בית הקברות, הייתי חייבת לדעת שלא מותחים אותי.
יד ניכרכה סביבי ועטפה אותי בחוזק, לא יכולתי לזוז והרגשתי לאט לאט שאני נירדמת.