אני ולונה: פרק 12

אני שומעת את דפיקת הדלת, אך אני עדיין עסוקה כל-כך בתרוצצות שאין לי זמן אפילו לחשוב על לפתוח אותה.
בסופו של דבר, לאחר שאני דואגת שכל הדלתות הנכונות מעולות ושאין שום קורי עכביש נראים לעין, אני מוצאת את עצמי מחפשת את הדרך אל דלת הכניסה, בזמן שאני דואגת לקלל את הרגע בו החלטתי שאני צריכה בית עם מסתורין ומסדרונות רבים.
עוד לא פתחתי את הדלת, אך אני כבר יודעת שזה היה אחד הרעיונות הכי גרועים שאי-פעם היו לי.
הרעיון שהם יבואו לארוחת ערב היה כל-כך מיושן שאני תוהה למה הם הסכימו בכלל לבוא, זאת אומרת, למה לעזאזל לא הצעתי דבר מה אחר, כמו ללכת לסרט או לבאולינג.
נראה שהגינונים המיושנים שלי פשוט לא יכלו להפסיד את ההזדמנות הזו לתפוס פיקוד, אני מניחה שלמוח שלי אפילו לא היה סיכוי הפעם.
"היי." אני אומרת ופותחת את הדלת בחיוך, אשר היה מעט מזוייף אך גם גדול מספיק בשביל שאיש לא ישימו לב.
ג'יימס מחבק אותי, ריחו מוכר לי, מין תערובת של נייר ודיו אולי אפילו מעט קפה, אך זה לא הריח שלו, זה ריחו של מישהו אחר ולרגע אחד, אני מוצאת את עצמי נזכרת בנער ירוק עיניים אחר שהכרתי לפני עידנים, נער שמעולם לא חייך, נער שאפילו עכשיו אינו מחייך, אם כי לקרוא לו נער יהיה אותו דבר כמו לקרוא לי נערה, נכון אך ורק כלפי חוץ.
"אני מצטערת על הקור, החימום התקלקל בבוקר ולא היה לי זמן לטפל בזה." האמת היא שאני פשוט לחוצה, ולכן נראה שאני לא יכולה להעלים את הקור למרות שהמיזוג עובד שעות נוספות.
זה מוזר, פעם לכוחות שלי הייתה מטרה, הם הצילו את החיים שלי, אך נראה שעכשיו הם קיימים רק בשביל לגרום אי נוחות לי ולסובבים אותי.
הוא הפך אותי לנשק ואמר לי למצוא שלווה.
"אז מה אנחנו עומדים לעשות הערב?" סאם שואל בתקווה לפתח שיחה לפני שהשתיקה תהפוך למביכה מידי.
"הכנתי פופקורן וחשבתי שנוכל לראות סרט או משהו." אני אומרת בחיוך, ומתחילה ללכת אל עבר המסדרון שניקיתי אתמול, לא רציתי שהם יראו את התמונות שלי, זה היה גרוע מספיק שג'יימס ראה אותם, אני לא רוצה למצוא את עצמי מסבירה את זה גם לסאם ומלודי.
"היי," ג'יימס אומר ועוקף אותי לרגע." יש מצב שתראי להם את החדר עם התמונות?" הוא שואל אותי, ולרגע אחד פשוט לא אמרתי דבר, לא בגלל שלא ידעתי מה לומר לו, אלא בגלל שידעתי שאם אני אומר את מה שעובר לי כרגע בראש, הוא כנראה לא יחזור לעולם.
"החדר ההוא נהרס." אני אומרת ללא שום רגש וממשיכה להוביל אותם דרך מבוך המסדרונות, לא יכולה שלא לשמוע את הערתה של מלודי לגבי גודל הבית.
"איך?" הוא שואל, ואני רוצה לצרוח עליו שהוא צריך להפסיק לשאול שאלות ופשוט לעזוב דברים שהם לא עניינו.
"אדם בא לבקר." אני לא יודעת למה אמרתי את המשפט הזה, אך ידעתי שזה לא היה מה שרציתי לומר לג'יימס, אך המשפט הזה פשוט יצא מפי בלי שחשבתי עליו.
אך הבלבול שלי לא נמשך זמן רב, משום שברגע שאנחנו נכנסים אל הסלון אני רואה נער בעל עיניים הרבה יותר מידי ירוקות יושב על הספה ומבטו ננעץ בי עוד לפנ ישהספקתי להבין שזה הוא.
"תכירו זה אדם," אני אומרת ברגע שסאם ומלודי נכנסים אל החדר." אני ממש מקווה שלא יפריע לכם שהוא יצטרף אלינו." אני מוסיפה, קולי מוכני, אבל אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות כאשר גם אני הייתי די מופתעת למצוא אותו שם.
"ברור שלא." מלודי ממלמלת ומחייכת אל אדם, אשר מבטו עדיין נעוץ בי, אני לא יכולה שלא להשוות את עיניו לאלו של ג'יימס.
למרות שהעיניים של שניהם היו ירוקות, הן היו בגוונים שונים, עיניו של ג'יימס היו ירוקות כמו הדשא באמצע האביב, חמימות ובהירות, אך אלו של אדם היו ירוקות כמו הים, אתם עלולים לטבוע אם תביטו לתוכן לזמן רב מידי.
בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו מוצא מקום בסלון, אך רק לכל מקרה מצאתי את עצמי יושבת על הכורסה לבד, משהו במבטים שאדם וג'יימס החליפו לא מצא חן בעיני, ולא רציתי ללבות את קרב המבטים שלהם בכך שאשר ליד איש מהם.
אני רוצה לומר משהו שיגרום להם להספיק את נעיצת המבטים ההיא, שלא לדבר על הלחשושים של סאם ומלודי על כל המצב הזה, אך בזמן שאני פותח תאת פי לדבר, אני מגלה שמשהו לגמרי לא בסדר.
אני מרגישה קור עוטף אותי לפתע, ולרגע אחד, אני פשוט יושבת שם בשתיקה ומנסה להבין מה קורה לי, אך איש לא שם לב, הם עסוקים מידי בנעיצת מבטים אחד בשני, בזמן שאני מפסיקה לנשום.
זה לא שעשיתי זאת בכוונה, אני פשוט לא הצלחתי להכניס אוויר לריאות שלי, אני מניחה שהייתי צריכה למשוך את תשומת ליבם, אך לא ידעתי בדיוק איך, טוב לפחות לא עד הרגע בו מצאתי את עצמי נופלת מהספה, זה בהחלט תפס את תשומת ליבם.
נקודות שחורות מתחילות להופיע לפני עיני ולרגע אני חושבת שזה פשוט עוד שחזור של המוות שלי, שאני אהיה בסדר, אבל משהו שונה הפעם, הקור שונה.
בדרך ככל הקור עוטף אותי, ולא עובר זמן רב לפני שאני מוצאת את עצמי עומדת בשלג היפהפייה ההוא, אך הפעם זה לא קורה, אני מבינה שמשהו השתבש לחלוטין ברגע שההכרה התחילה לעזוב אותי.
"תנשמי," קול אומר לי ואני מרגישה כיצד מישהו מרים את גופי, מישהו בעל עיניים ירוקות, אך אני לא מצליחה להבין של מי הן."לעזאזל, פשוט תנשמי כבר."