כלואה2- פרק 19.

"מרי מה את עושה?" שאל לוקאס בעוד אני הופכת את כל מגירות המטבח.
"מחפשת את המספר טלפון שלה" הפכתי עוד ועוד את המגירה. לוקאס קם מהספה שעליה ישבנו קודם והתקרב אליי. הוא עצר את ידי שהפכה כל דף באגרסיביות ולחץ שלא נראה כמותו.
"מרי" הוא הוסיף את שמי והרתיע אותי. "מה?" הסתכלתי על ידו שאוחזת בי. "את המספר של מי את מחפשת?" הסתכלתי עליו כמה שניות. "מישהי שלילי הכירה לי" התחלתי "באחת מהפעמים הבודדות שיצאתי לטייל בחוץ עם לילי, היא חברה וותיקה שלה" העצב נפל עליי בשנייה כשחשבתי עליה וכמה שהייתה משכנעת אותי כל הזמן לצאת. "הייתי בהריון בחודשים מאוד מתקדמים" הוא כיווץ פניו ולא הבין לאן אני חותרת. "התחברנו אליה ממש והבטחתי לה שאראה לה את התינוק שלי כשהוא יגיח אל העולם" הוא הסתכל עליי במבט מוזר ושאל "את באמת מתכוונת להתקשר אליה עכשיו?" הוא גיחך תוך כדי "שאנדי כבר גדול?" הסתכלתי עליו בחוסר אונים "היא היחידה שאני מכירה" הצגתי בפניו את הדילמה שאני עצמי נמצאת בה "למה נראה לך שהיא תזכור אותך?" הנהנתי "היא תזכור" הוא הסתכל עליי וניסה להבין מדוע אני כל-כך נחושה בעצמי "הבטחתי לה שאתקשר ואז ביקשתי ממנה שלא תשכח אותי" חייכתי כשנזכרתי בסיטואציה "היא אמרה שיופי כמו שלי היא לא תשכח" לוקאס שחרר את ידי וחייך "למה אתה מחייך?" שאלתי גם אני בחיוך, החיוך שלו גרם לשלי לעלות. "כי היא צודקת" הוא שיחק בשערי. עצמתי את עיניי והתענגתי על הרגע המרגיע הזה. הרגע הזה שאת מרגישה שיש מישהו לצידך, שתומך בך, שדואג לך. הרי כל חיי אני חיה לבד.
"תעזור לי לשכנע אותה?" שאלתי אחרי שפקחתי את עיניי "לאמץ את אנדי?" הנהנתי וחיוכו טרם ירד מפניו "את יודעת שזה בלתי אפשרי נכון?" הרמתי גבותיי מעלה כמה שיכולתי "למה לא?" הוא התרחק ממני כמה צעדים והתהלך ימינה שמאלה "תחשבי על זה…" הוא אפילו לא הסתכל עליי "מי תסכים לאמץ ילד ככה סתם?" פתאום התחלתי לחשוב על זה. מרוב שהייתי כל-כך נחושה להצטרף לארגון, לא הסתכלתי על מי שאני מפילה את זה עליה. "את היית מסכימה?" הוא פתאום שאל משום מקום. "אני לא" התנערתי מהר "אבל לי יש סיבה!" מיהרתי לתת תירוץ "החיים שלי ושל הבן שלי בסכנה אז אני אוסיף עוד מישהו שחייו יהיו בסכנה?" שאלתי והוא הנהן.
הפכתי עוד קצת את המגירה "הנה זה!" הצגתי מול לוקאס את הפתק הריבועי הקטנטן שבו היה כתוב המספר של אנה. פתאום הלב שלי דפק. איך מבקשים? מה אומרים?
לקחתי את השפופרת שהייתה על השולחן הקטן ליד המטבח והסתכלתי על הפתק ואז על המספרים. "מה יש?" הוא שאל כששם לב שאני מסתכלת כמה שניות ארוכות על המספר מבלי לעשות כלום. "אני מפחדת" הנחתי את השפופרת "מה אומר לה?" הסתכלתי עליו בפחד "את האמת?" הוא הסתכל עליי ברצינות "שמה? שאת מביאה לה את הבן שלך כדי שתצטרפי לארגון שרוצח אנשים?" כשהוא הציג את זה ככה זה באמת נשמע פסיכי.
"תעזור לי לוקאס! בבקשה" התחננתי מולו. לא רציתי שיעזור. רציתי שהוא יעשה הכול כי אני כל-כך פחדתי להתמודד עם זה.
הרמתי את השפופרת "אין לי מישהו אחר, בבקשה תסכימי" מלמלתי לעצמי וחייגתי את המספר. חיכיתי כמה רגעים. הפחד שרר על כל לבי וזה לווה במנגינת צליל ההמתנה שמחכה שהיא תענה.
"הלו" שמעתי מעבר לקו. לא הצלחתי לענות, לזהות בכלל האם זאת היא. "אנה?" שאלתי בקול רועד "כן? מי זה?" היא שאלה "היי זאת מרי" הסתכלתי על לוקאס שחייך לעברי. כנראה שהוא היה מרוצה ממני. "מי? מי?" פתאום הלב שלי דפק פחדתי שהיא לא תזהה. "מרי, חברה של לילי" היה שקט מעבר לקו. אמרתי לילי כי חשבתי שאולי את לילי היא תזכור יותר, הרי לילי מכירה אותו מאיפה שהוא, אני אפילו לא יודעת מהיכן. "לילי, לילי, לילי" מלמלה בעוד היא מחכה שזה יעלה לזיכרונה. "מרי!" היא אמרה את שמי בחיוך, כך לפחות הרגשתי כי פתאום קולה לא היה נשמע חושש וחסר כל עניין בשיחה. "מה שלומך?" היא תקפה בשאלה "מה שלום לילי? לא דיברנו כמה שנים טובות" בלעתי את רוקי. איך אני הולכת לומר לה שלילי אינה בין החיים? "כן, חשבתי שאולי ניפגש? את מוזמנת לבוא אלינו עכשיו" הזמנתי, עשיתי כל מה שיכולתי "עכשיו?" פקפקה במה שאמרתי "מאוחר" היא מלמלה "בואי נקבע ליום אחר" נבהלתי "לא!" צעקתי "אני מצטערת" הייתי חייבת להתנצל על הצעקה "את זוכרת שהייתי בהריון?" העליתי בפניה והתחננתי שתזכור "כן בטח" היא נזכרה בחיוב "ואו בן כמה הוא היום?" חששתי לומר, הרי זה יעיד על כמות השנים שלא דיברנו "ארבע עשרה" עשיתי פרצוף שרק מחכה שתיפול עליו פצצה מהשמיים "ואו איזה גדול".
"תראי אנה" התחלתי ברצינות "כן" היא חיכתה שאמשיך "אני חייבת ללכת לכמה ימים" הסתכלתי על לוקאס והוא עשה פרצוף שאינו מבין לאן אני חותרת "אני אוכל להשאיר אצלך את אנדי?" שאלתי והמשכתי ישר "אני יודעת שזה נופל עלייך כמו פצצה, אבל אין לי מישהו אחר" היא השמיעה קולות מבינים "אני תמיד אשמח לעזור לך מרי" היא אמרה בחיוך. הוקל לי. באמת שהוקל לי. "אמרתי או לא אמרתי שאני אעשה לו בייביסיטר?" חייכתי מעבר לקו. היא אישה מדהימה. "כן רק שזה כבר לא בייבי" הזכרתי את העובדה שאנדי גדול. "אין בעיה מרי" היא העבירה נושא "מתי תביאי אותו?" היא שאלה "אפשרי עכשיו?" היא התלבטה ושאלה "ממש דחוף לך ללכת?" הנהנתי והוספתי את המילה "כן" שמעתי את קולות ההתלבטות שלה "הוליספר 15" חייכתי. הלב שלי חזר למקומו. "תודה אנה, אני אשלם לך" חייכתי "ביי מרי" היא ניתקה את השיחה והנחתי את השפופרת בלהט. נשמתי לרווחה.
"מה עשית?" לוקאס שאל "לא אמרת לה שזה לתמיד" הסתכלתי עליו בעודי מנידה את ראשי "לא הצלחתי, הרגשתי מבוכה" הוא התקרב אליי וחיבק אותי.
התנתקתי מהחיבוק ועליתי במדרגות לחדרו של אנדי.
פתחתי את תיק הגב שלו ותחבתי לתוכו כמה שיותר בגדים מבלי למיין או לעשות סדר.
"אימא" הוא שאל בקושי. כנראה שעשיתי המון רעש "תקום אנדי, אנחנו הולכים" הוא התמתח במיטה ואז עבר למצב ישיבה. "הולכים לאן?" הוא שפשף עיניו. "אני חייבת ללכת לבדוק כמה דברים ואתה נשאר אצל מישהי" הוא התעורר לחלוטין ונעמד "אצל מי?" הוא שאל בתקיפה "חברה שלי" האם זה נכון להגדיר אותה ככה? למרות שאחרי שהיא הסכימה היא לגמרי נקראת חברה. "איזה חברה?" הוא ידע כמוני שאין לי אף אחד. "שים נעליים ורד למטה!" פקדתי עליו. לקחתי את התיק והורדתי אותו איתי למטה.
"אל תגיד לו כלום" מלמלתי ללוקאס והוא הנהן.
אנדי ירד במדרגות "שלום לך" הוא קיבל את לוקאס אך זה לא היה לגמרי בחיוב "אתה משגע לי אותה?" לוקאס הסתכל עליו ולא ענה.
"בואו" לוקאס כיוון אותנו לפתח הדלת ויצא. אנדי יצא אחריו.
יצאתי אחרונה. העברתי מבט חטוף בבית שכנראה לא אשוב לראות יותר.
נכנסנו אל האוטו שלושתנו. אנדי תוקף במיליון שאלות ואף אחד לא עונה.
***
"מרי" פתחה אנה את דלת ביתה וחיבקה אותי "לא השתנת" היא הצהירה בפניי בחיוך "אותה ילדה בלונדינית ויפה" חייכתי אליה "כבר לא ילדה".
"אתה בטח…" היא התחילה וחיכתה שהוא ימשיך "אנדי" הוא השיט את ידו ללחיצת יד, חינכתי ילד מנומס. "אנה, זה רק לכמה ימים" היא הנהנה אליי באישור והבנה והזמינה את אנדי להיכנס. נשקתי את מצחו של אנדי "אני אוהבת אותך אתה יודע?" הוא הסתכל עליי ולא ענה. דמעה זלגה מעיניי. "תודה מכל הלב" אמרתי לאנה וחיבקתי אותה.
רצתי בחזרה אל האוטו של לוקאס "תודה" צעקתי אליה והיא בדיוק סגרה את הדלת.
נכנסתי אל האוטו והתיישבתי.
לוקאס לא התחיל לנסוע. הוא הסתכל עליי. "את בסדר?" הוא שאל כשראה את הדמעות זולגות ללא הרף. "כמה זמן את מתכוונת להשאיר אותו שם?" הוא שאל. "כמה שצריך" מחיתי את דמעותיי בכל פעם שיצאו מחדש.
"אני אימא גרועה" מלמלתי לעצמי ולוקאס התחיל בנסיעה.