טיפשה ומאוהבת
היא מנגבת את הדמעות בשרוול החולצה הארוכה שלה.
הקולות שלהם מהדהדים בראשה, מכים בתודעה שלה. כולם חושבים שהיא השתגעה ואין כל סיכוי שהיא תתאהב דווקא בו, דווקא בבחור הלא נכון. איך זה אפשרי שהילדה הכי מחושבת, שקולה וחכמה שהם מכירים מוצאת עצמה נופלת לרגליו של הבחור הכי שטותי וקליל שקיים? אין איזה חוק שאוסר על כך?
והיא יודעת, היא יודעת שזה אסור ובלתי אפשרי, שהאהבה שלה אליו רק מכאיבה לה יותר ויותר.
היא קורעת את ליבה מהחזה ובמקום שהוא יחזיר אותו ויחבק אותה, הוא רק מותיר אותו מחוץ לגופה, עם פצע עמוק באזור החזה, צלקת שלא תגליד ואין דבר שימלא את מקומו של הלב, היא רק ממשיכה לדמם מול עיניו.
הוא יכול להגיד לה כל היום כמה שהיא יפה, לתעתע בה, לגרום לה להסמיק ולחשוב שהיא היחידה.
אבל היא לא. היא משחק עבורו והוא החיים עבורה. הוא מניח לה לדמם מול עיניו והיא רק מכילה את כמות הכאב העצומה. האהבה הזו, שגורמת לה לסחרון חושים, מפילה אותה והיא נותרת בוכה על האדמה הקרה.
דמעות זולגות מעיניה העצובות, חורשות שבילים שקופים על לחייה האדומות, היא רק מתייפחת ומתייפחת, יודעת שהם צודקים, אסור היה לה להתאהב בו.
הוא משפיע עלייה כל כך, השפעה דורסנית שכזו. לא מפני שהיא מחבבת אותו, מפני שהוא היחיד שקיים בכל העולם הזה שיודע עלייה כל כך הרבה, שחשוף לכל הנקודות הרגישות שלה ולכן גם היחיד שיכול להפיל אותה במילה, בהינד עפעף. זה רע לה, זה צורם לה, היא לא רוצה להיות חלשה, להפוך לג'לי תחת מגעו- אבל זה לא בשליטתה.
כל חיוך שלו, מרגיש כאילו הרצפה קורסת תחתיה. היא לא זוכרת שיחה אחת איתו שבה היא לא הסמיקה.
אבל היא זוכרת גם את סוף השיחה, את הדמעות שמעקצצות בעיניים כשהוא עובר לאחרת וגורם גם לה להסמיק.
והכי גרוע מכל, היא זוכרת כאילו היה זה אתמול, אותה מחייכת לבת הזוג שלו, כאילו שהיא לא מדמיינת ברגעים אלו את חבר שלה עוטף אותה בזרועותיו, הזיכרון הזה הכי טרי לה, נחרט במוחה.
היא חשבה שהיא שונה, מיוחדת, שהוא ינטוש הכל עבורה כי היא רצתה להאמין שהוא אוהב אותה.
הוא לא אהב אותה, היא הייתה משחק, סך הכל משחק מטופש. שהוא יוותר על החברה היפה והמקובלת שלו עבורה? שהוא יעלה זאת בכלל בדעתו? מובן שלא. כי היא רק שעשוע וזו המציאות.
לצערה, המציאות לא משחקת לטובתה, לא כרגע. היא צועקת לחברים שלה, לכל אלו שחשבו שהיא השתגעה, שרוצים בטובתה, שהם לא יודעים מה קורה בניהם וסביר להניח שלעולם לא ידעו, שהם אוהבים אחד את השנייה!
אבל היא טיפשה. טיפשה הייתה וטיפשה תשאר.
רק ברגע שעמדה מולו, תולשת את ליבה ממקומו ומדממת, שומעת את הצחוק המזלזל שלו, שכביכול אומר, 'באמת חשבת שאני אוהב אותך?' ואת הקולות שלהם, מזהירים אותה, מתערבבים בתוך ראשה כמו סיוט מתמשך, היא ידעה שזה לא אמיתי, שהיא משחק. תמשיכי לדמם, טיפשה, היא אומרת לעצמה.
מקללת את עצמה, נוזפת בעצמה ולא מצליחה להחזיר את הלב המזורגג למקומו, רק נשארת שרועה, חבוטה ומובסת על הקרקע, מדממת את תוכנה ואת הלב מחזיקה בידה הרועדת, זו שעדיין צמאה למגעו.
היא צופה בו, בבת זוגתו המושלמת וכל החברים שלה עליהם צרחה בטענה שהם לא מבינים, עומדים מנגד וצוחקים. אפילו הם יודעים כמה היא טיפשה.
הדמעות ממשיכות לצאת, בדומה לדם שנשפך ממנה ושנייה לפני שהיא נשברת סופית, היא לוחשת את שמו כי היא עדיין, אחרי הכל, טיפשה ומאוהבת בו.
תגובות (4)
ממש מדהים!
סיפור מרגש עם כל כך הרבה אמפתיה, את ממש מוכשרת
הפתעת אותי עם רמת התיאורים שכל כך מדויקים וכל פרט ופרט נוגעים בלב
וbleeding love שיר הורסס
תודה רבה, אוהבת אותך כל כך, סודי!
פאדיחות אימהיות לנצח :))
אהבתי
תודה רבה, כיף לשמוע:)