היביס – חלק 4

גיבוב הבדים הצחורים נמצא כעת באמצע השולחן, ליד העששית.
"קרבי אותו אלייך." היא מצווה עליי.
אני מצייתת בדממה ומקרבת את זה לכיווני. כשאני מצליחה לבסוף לתת מבט ממוקד בפנים, אני מבחינה בצמד עיניים צרות, ואף קטנטן.
תינוק.
מבטי מזנק בהפתעה בחזרה אל גברת וולן, ואני שוכחת את גינוני הנימוסים. "תינוק?"
"הינך מחזיקה בידייך את היורש לכתר הבא." היא משיבה בפנים קפואות.
אני פותחת את פי כדי לשאול, אבל נזכרת מול מי אני עומדת, "מה רצונך שאעשה בו, הגברת וולן?"
"מהיום הינך המלווה האישית של הילד. שמו הוא ראקמו, מלשון עתיד. את מצוות, מעתה והלאה, ללוות את צעדיו של הנסיך הצעיר בדרכו אל כסא המלוכה. האם זה ברור?"
"כן, הגברת וולן." אני עונה בלב מלא ספיקות.
"הרימי אותו בזרועותייך," היא פוקדת.
אני מצייתת ועושה כדבריה. הופתעתי מקלילות התינוק כשהרמתי אותו אל חיקי, וריח זר חודר אל נחיריי. מעולם לא ראיתי תינוק כה קטן כל כך מקרוב. עינייו הצרות נפקחות לרווחה כשחש בתזוזה הפתאומית, וצבען הבהיר חדר לתוכי. אגרופיו מיד קופצים לאוויר, כאילו מתגושש עם יריב הנראה רק לעיניו. הוא מפהק ושפתיו החיוורות ניתקות זו מזו בחרישיות.
יצור כזה זעיר, איך אטפל בו? מה אעשה בו?
"את תלווי אותו במשך כל שעות היום, ותהיי לצד המטפלות בזמן שיעשו את עבודתן. אל תעזבי את צידו אלא אם כן קיבלת הוראות מפורשות ממני. ברור?"
"כן, הגברת וולן." אני לא מתיקה את עיניי מהידיים הכל כך קטנות, ומבלי משים אני שולחת את אצבעותיי כדי לחוש את עורו.
"באופן חד פעמי, אחראית הנשים תוציא אותך לסיבוב בחצרות הפילגשים הצפוניות, וגם בחצר המלוכה המורשה בכניסת האצולה. בסוף היום היא תראה לך את מקום מגורייך, עכשיו צאי החוצה." היא פוקדת עלי.
אני מניחה את ראקמו בחזרה על השולחן, והוא ישר פוצח בבכי.
אני קמה ושוכחת מהנעליים המגוכחות שיש לי, ושוב מועדות על ידיי. אני מתייצבת במהירות כדי לא להביך את עצמי שוב, ומזדרזת לצאת אל מחוץ לחדרה הפרטי של הגברת וולן. בחדר הראשי הגדול אני נתקלת בנערה שממהרת פנימה, כנראה מפני ששמעה את בכיו של ראקמו. אני יוצאת דרך הדלתות שנפתחות על ידי השומרות שבחוץ, ופוגשת באחראית.
"ובכן, ילדה. אחרי." היא פוקדת.
אני מצייתת והולכת אחריה, הפעם בלי כל הפמלייה כמו מקודם. אני מנסה לתפוש את הקצב המהיר שלה למרות הנעליים חסרות שיווי המשקל, ושוב מועדת.
היא מסתובבת כשעל פניה מבע תמה, "מה קרה?"
אני מתייצבת במהירות ומראה לה את נעליי.
"אה, רגלייך פגומות?" היא כמעט ענתה נכון, אבל אני לא טורחת לנסות לתקן אותה.
אני מהנהנת בדממה, וכשהיא שוב מתחילה ללכת אני אסירת תודה שהיא האטה את קצב הליכתה. אחרי צעידה של כמה רגעים אנחנו שוב בחוץ, אור השמש נראה כה בהיר עכשיו שאני נאלצת לסוכך על עיניי.
"הפילגשים הצפוניות מעדיפות אור עמום, אם תהית למה אין הווילונות פתוחים ברוב המבנה," האחראית עונה לשאלה שריצדה במוחי כבר זמן מה. "עקבי אחריי, נסי לזכור את כל מה שאומר לך."
אני עוקבת אחריה בדממה בזמן שהיא לוקחת אותי אל מקומות שונים בחצר המלוכה הענקית, ושותקת גם כשרגלי החלו לכאוב. היא הציגה לי את כל מגורי הפילגשים השונות, אך הסבירה לי שרוב החדרים כלל לא מאוכלסים, מפני שלמלך יש העדפות שרובן נמצאות בחלק הדרומי.
אנו חולפות כל פעם על פני פמליית נערות זו או אחרת, ועל פני קבוצות משכילים. גדודים של חיילים הקיפו ללא הרף את המקום למרות גודלו העצום. כשהגענו לשער גדול תחת שמירה כבדה הגברת נעצרת ואני כמעט נופלת שוב.
"זהו שער צפוני של הכניסה אל חצר המלכות החיצונית. אם כי רוב השפחות והעבדים מורשים בכניסה לכאן, חוששתני שהגברת וולן לא תמצא חן בכניסות שלך לכאן, אלא אם כן תאמר לך אחרת. כשניכנס, זיכרי שאולי ניפגוש בבן או בת מלוכה, ואל לך לומר דבר."
אני מהנהנת בראשי בצייתנות. חששותיי, למרות שעדיין ישבו על ליבי, נראו רחוקים יותר פתאום. אני קומצת את ידיי בהתרגשות, ממתינה להיכנס. הייתי באינספור ארמונות ואיזורי אצולה, אם זה היה חלק ממסע עבדים או עבודות שכר מזדמנות שהשתמשו בנו, אבל מעולם לא התקרבתי אפילו אל שטח מלוכה אמיתי.
הגברת מובילה את הדרך ואני מדדה אחריה מהר עד כמה שיכולתי. כשאנחנו סוף סוף בפנים, היא נעצרת שוב.
"אה. מסתבר שהיום יש את משחקי החצר של האצולה והמלוכה, תזמון מושלם. מהרי," היא חוזרת לתזז ומאיצה בי. "קדימה."
אני מתחילה לחוש את פעימות ליבי דרך רגליי, אבל לא אומרת מילה. אני נרגשת לקראת המפגש הראשון שלי עם עולם המלוכה, ועוד עם משחק מלכותי, אירוע שתמיד רציתי לראות מקרוב. אני מצליחה לדבוק בקצב של הגברת בלי למעוד אפילו פעם אחת, ואחרי כמה רגעים אנו נמצאות במגרש ענק עמוס באנשים. כולם לובשים פחות או יותר את אותו הדבר, אם לוקחים בחשבון שפשוטי העם אסורים בכניסה. מבט אחד מספיק כדי לקבוע מי כאן הוא מדם אצולה או מלוכה, ומי שפחה או עבד. עמדנו על מקום מוגבה, כמין מדרגות. למעשה, כל המגרש היה מוקף בגרמי מדרגות שעליהן ישבו הצופים, ולמטה התנהל המשחק.
"הביטי נא שמאלה." אני שומעת את קול הגברת שמחזיר אותי אל המציאות. אני מצייתת ורואה שבחלק שאליו אני מביטה כעת, יש מבנה במקום מדרגות, ובפנים ישבו אנשים לבושים בהדר. "אלו הם אנשי המלוכה. את לא תראי את פניהם מרחוק כל כך, אבל אסביר לך בכל אופן. את רואה את האדם היושב באמצע?"
בתוך המבנה המהודר והמוגבה מכולם היו מסודרים שורת כסאות גדולים, שלפניהם שולחן מוארך ועליו מטעמים. הנחתי שהיא מתכוונת אל מי שיושב בכיסא האמצעי. אני מהנהנת.
"זהו הוד מעלתו, ירום הודו, המלך ליתן. לימינו יושבת הוד מעלתה ירום הודה, המלכה שיבט. בכיסא המונמך מעט לשמאל המלך יושב הנסיך הצעיר, יורש הכתר ירום הודו, הנסיך קסיאל."
יורש הכתר? האם וולן שיקרה לי כשאמרה שבנה, ראקמו, הוא היורש?
אני מביטה אל הגברת במבט שואל והיא מפסיקה את דיבורה. היא מבינה את שאלתי גם בלי שאומר אותה בקול, "בממלכה אין שום דבר רשמי עד הטקס, שם הכל יכול להתהפך. יורש הכתר לפי ההגדרה הוא קסיאל, אך אם ראקמו יספיק להגיע לגיל עשר לפני ההכרזה לטקס, אין דבר שימנע ממנו להתחרות על מקומו עם קסיאל." היא דיברה בקול לוחש, "כמובן שזה לא כמו בסיפורים. אלו לא תחרויות בין הנסיכים, אלא תחרויות בין הבתים. ברגע שהכריזו על מועד הטקס, יש זמן לבתי הנסיכים להוכיח את עצמם. בטקס עצמו המלך בוחר את היורש הבא."
אני מחזירה את מבטי אל המגרש למטה, שם כמה נערים התגוששו בלי סיבה הגיונית של ממש. הרגשה קרה ממלאת אותי. מה הגברת וולן זוממת? האם אני חלק מתכנית הכתרה תחרותית של יורש הכתר? אבל שוב, זה כבר לא משנה. אני רק כלי.
כלי לא צריך לחשוב יותר מדי.
אני שומעת מחיאות כפיים נלהבות, הגברת גם היא מוחאת כפיים בהתרגשות. אני רק ממשיכה לבהות במשפחת המלוכה. יש עוד נשים היושבות רחוק יותר, ולידן נערות. אני מסיקה שהן הפילגשים המועדפות על המלך. אני תוהה למה הגברת וולן לא נמצאת, אבל אז אני נזכרת בקדרות שהיא משרה על הסובב אותה ויוצאת מכלל הנחה שאירועים כאלו לא מתאימים לה.
המשחק ממשיך, ואני להוטה להמשיך ולטייל, אבל נראה שהגברת לגמרי שרויה במשחק למטה. אני ממשיכה לשבת בדממה לצידה וכמעט נרדמת. אני מתעוררת כשאני שומעת אותה, "בואי, מתפזרים."
מצב רוחה נראה טוב, כנראה שמי שעודדה ניצח.
אני מנצלת את זה ושואלת, "אפשר אולי להמשיך ולסייר קצת?"
אנחנו כבר מתרחקות מהמגרש ועולות למדרכה המובילה אל היציאה. הגברת מניעה את ראשה בסירוב, "עוד מעט מגיעה שעת העוצר לשפחות הפילגשים ואני עוד צריכה להראות לך את מקום מגורייך. אז מהרי ו…-" היא קופאת ועוצרת בעדי. היא משתחווה בחינניות מפתיעה. אני ממהרת לחקות אותה, למרות שאין לי מושג מי עומד מלפני. הגברת צועדת אחורה צעדים מדודים וזהירים כדי לפנות את המדרכה, בלי להסתכל למעלה. אני מנסה לחקות אותה, אבל החוסר בעקבים מקשה על כך ואני נופלת אחורה נפילה מביכה.
"אוח!" אני פולטת בלי לחשוב ומנסה לקום. הנעליים המטרידות והמצב המביש מבלבלים אותי ואני מסתבכת ולא מצליחה להתייצב. אני מתקשה לבלוע את רוקי כשאני חשה בזרוע חסונה סוגרת סביב כתפי ומרימה אותי. אני מתכווצת בתנועת הגנה כתגובה שפיתחתי אחרי שנים של מלקות. האיזור בוא תפש עוד נגוע מזיהום, ואני פולטת אנחת כאב.
"מה יש לו?" אני שומעת.
"סלח לי! לא התכוונו להטריד את…-" אני שומעת את קולה של הגברת זועק ואת בדיה מרשרשים. כשאני פוקחת את עיניי אני רואה שהיא כרעה לגמרי אל האדמה בתנוחת תחנונים.
"לא, זה בסדר. עמדי נא," אני שוב שומעת את הקול הנערי, ואני לא צריכה לחשוב יותר מדי כדי לדעת שזהו כנראה יורש העצר. הייתי צריכה לצפות לכך, עם מזל כמו שלי. אני מרפה את שריריי ופוגשת במבט של גבר חייל, שלידו עמד נער מטופח עם בגדים מפוארים.
אני משפילה מיד את מבטי והשומר משחרר את אחיזתו אחרי שעזר לי להתייצב. המילים מתערבבות בראשי בהיסטריה. מה צריך לומר ברגעים כאלו? האם בכלל אני מורשת בדיבור אל הנסיך? ואולי זה לא הנסיך? אבל אולי כן?
"למה אתה נועל נעליים כאלו?" שאלתו קוטעת את מחשבותיי המסחררות.
"אה?" אני מחזירה בחוסר נימוס משווע.
אני מקבלת טפיחה זריזה ונחושה על עורפי מידיה של הגברת, "סלח לי על חוסר הנימוס, הוד מעלתך. הוא נועל נעליים כאלו מפני שרגליו פגומות. אני מתחננת שתעלים עין מ…-"
"זה בסדר," הנסיך קוטע אותה שוב. קולו נשמע חדגוני, משועמם. אולי דווקא שיעשעתי אותו ולכן הוא לא כועס? אני שולחת מבטים מהירים ולא-כל-כך חשאיים אל פניו, מנסה לקרוא את כוונותיו. הוא שם לב, "הרם את פניך, ילדון."
אני מצייתת. תהיתי אם לתקן אותו בקשר למיני, אבל מפני שהגברת לא עשתה כך, הבנתי שעדיף שאשתוק. "הוד מעלתך," אני אומרת בהיגוי עלוב.
הוא מרים גבה למשמע המבטא המעורב שלי. אני מנסה להתמקד באבזם גלימתו במקום בפניו, להתעלם משיירת החיילים שהקיפו אותו ונראו מאיימים. "רגליים פגומות, מבטא זר, גיל צעיר. אתה לא ממש הטיפוס שמורשה בכניסה לשטח המלוכה." הוא סוקר את מראי.
"אכן, הוד מעלתך, זהו…-" הגברת באה להשיב, אך הנסיך מרים את ידו כדי להשקיט אותה. הוא נראה מצוברח עכשיו. לא משועמם. לא משועמם – לא טוב.
"אני מזהה את הגברת הנכבדת שלידך כמשוייכת לעלמה וולן, איני חובב גדול של העלמה וולן." קולו נטף חשד. "האם היא זו שהביאה אותך לכאן? מה היא זוממת?"
רגליי שוב מתחילות להפריע לי, הפעם ביתר שאת. נראה שהנפילה שיבשה משהו בתחבושות, ואני מרגישה אי נוחות שהחלה להתעצם.
"ובכן?" הוא מטה את ראשו.
אני נזכרת באזהרותיה של הגברת וולן, ולא זכור לי שהיא נתנה רשות לספר על תפקידי.
"אה…" אני מתחילה לגמגם, אבל אז אני רואה שמבטו של הנסיך כבר לא מופנה אל פניי, אלא אל רגליי. אני לא מעזה להביט למטה, ואני יודעת איך זה נראה. זה קרה כבר כמה פעמים בזמן ששהיתי אצל דנאט – התחבושות והמשחות לא מצליחות לרפא את המוגלות, והשלפוחיות שוב מתפוצצות. אני לא צריכה להביט למטה כדי לראות את הדם נוזל בגווני אדום, חום וכחול.
הנסיך מחזיר את מבטו אל פניי, ואני מבינה שזו הזדמנות. אני מחקה את התנהגותן של כמה שפחות שראיתי בזמן התעלפות או סחרור, ואוחזת חזק בזרועה של הגברת שלידי.
"קחי אותו חזרה." אני שומעת אותו פוקד על הגברת, קולו נטול כל שמץ הזדהות או רחמים.
אז הוא יודע על תוכניתה של הגברת וולן לתפוש את מקומו, ונראה שקיבלתי אוייב מושבע במתנה. אוייב מושבע שהוא במקרה הנסיך של הממלכה הזאת.
אני מרגישה את עצמי מורמת באוויר, ומריחה את בושם הגברת, הזהה לבושם במגורי הפילגשים הצפוניות.
"תצטרכי להודות לרגליים האלו שלך למשך כל שארית חייך," היא אומרת בזמן שהיא נושאת אותי מחוץ לחומה הפנימית.
"הוא היה הורג אותי?" אני שואלת כשהיא מורידה אותי אל האדמה. אני מתייצבת עד כמה שאני יכולה בזמן שהגברת פושטת את סינרה וקושרת אותו סביב כף רגלי. ההתרשמות הראשונית הקרה שלה החלה להתפוגג.
היא מסיימת לאלתר את התחבושת, ומזדקפת, "הוא היה מענה אותך." עינה רטטה בזמן שאמרה זאת. הרטט הקטן הזה שלח בתוכי צמרמורות, איך פחד תהומי כל כך יכול להופיע ולהתפוגג כה מהר, ועוד בתוך עין אחת?
אני נתמכת בה בזמן שאנו צועדות לכיוון מבני הפילגשים הצפוניות, "הוא הנסיך ה… היורש מהמלכה הגדולה?"
חיוך מבזיק על שפתיה אך נעלם באותה מהירות, "אל תאמרי 'המלכה הגדולה', זהו כינוי של הדרומיים, ויש פילגש מועדפת של המלך בשם הזה. למעשה, גם בנה של הפילגש הזו מועמד לרשת את הכתר. ליידי וולן מחשבת כל צעד שלה כדי להתחשב בכל מפגע אפשרי."
אני רוצה להביט בפניה כשהיא אומרת את זה אבל היא מפנה את גבה אלי ומתחילה ללכת כשידיה מכונסות בתוך שמלת סינרה, "מהרי, אין את רוצה למשוך עוד תשומת לב ממה שכבר קיבלנו."