היביס – חלק 3

"היא תיאסף בעוד כשבוע אחרי שקרחתה תצמיח ניצני שיער, אמתין לה במועד שנקבע." היא לובשת שוב את ברדס הגלימה ויוצאת מהחדר בלי להמתין, משאירה אחריה את דנאט כורע.
אחרי שצליל סגירת הדלת נשמע, דנאט מזדקף. הוא מתנשף בהקלה ומביט לעברי, "נראה שמצאת חן בעיני הוד מעלתה וולן."
"היא אמרה לקרוא לה הגברת וולן." אני מתקנת אותו בזמן שהוא עוזר לי לחזור לשכב על המיטה.
"הו לא, הוד מעלתה הגברת וולן אולי אינה מלכה, אך היא אכן פילגשו של המלך." הוא מסדר את רגליי בעדינות כך שלא יגעו זו בזו.
פילגש. שמעתי רכילויות אינסוף על פילגשים של מלכים אלו או אחרים, והתוודעתי לתככים השורצים בכל חור בממלכות. מה לפילגש ולשפחה חסרת חן ותועלת? איזה שימוש יש לה בי?
אני שולחת את ידי לגעת בקרחת החדשה שלי, ואני ממששת אותה בעניין. דבר אחד ברור לי, הגברת וולן היא נחש, וחיי נתונים לגחמותיה. אם ארצה ואם לא.
"תרצי לאכול… אה…" דנאט קוטע את חוט מחשבותיי, הוא נראה מהורהר לרגע. "יש לך כבר שם, ילדה?"
אני מושכת בכתפיי. שם משמע זהות, ולי אין אחת.
דנאט מהנהן כמבין ופונה אל הדלת, "אביא שאריות מארוחת הבוקר."
***
אני מביטה בשער הגדול של הממלכה ברגשות מעורבים. במשך שבוע ניסיתי לחשוב על השימוש שהגברת וולן מתכוונת לעשות בי, ושנים של סיפורים של עבדים ושפחות איתם נדדתי לא תרמו לשלוות הנפש שלי. האם תשתמש בי כמטרה לאימון הקשתות שלה? אולי היא רוצה להשתמש בי כקורבן למשהו? דמיון הפלצות שלי תעתע בי במשך שבוע שלם של תהייה.
כשאנו נכנסים אל תוך השער שנפתח על ידי השומרים, אני רואה בפעם הראשונה ארמון מקרוב. אני יודעת שהמבנה משתנה מארץ לארץ וממלכה לממלכה, ולכן לא הופתעתי כשלא ראיתי צריחים ודגלים וחומות ענק של אבן. בכניסה עדיין לא רואים דבר משטח המלוכה הפרטי, ואני מביטה, מוקסמת, באחת מאחוזות האצולה שכללה לפחות עשרים בתי אבן ועשרות עבדים ושפחות. אנו לא עוצרים כאן אלא ממשיכים קדימה.
שטח הארמון הוא ענק, כמעט כמו עיר בפני עצמה. דנאט רואה שאני מביטה על הכל בהלם מוחלט וצוחק.
"גם אני אף פעם לא מתרגל לגודל של המקום הזה. הסיבה שהוא כזה גדול כי הוא מכיל גם אחוזות של שרים ואת מגורי השפחות, העבדים והשומרים." הוא מסביר, "ככל שיותר נכנסים פנימה, כך תהיי יותר קרובה אל הוד מעלתו." הוא ממשיך להאיץ בסוסים ועובר מחסומי בדיקה. הרכיבה עוד נמשכת, אך לי לא איכפת. אני מסתכלת בילדי השרים עומדים במעגל על המדרכה ליד ומדברים כאילו הם בני שלושים. אני רואה איך בנות קטנות מתרוצצות בשמלות מלמלה הדוקות. אני מתבוננת בשפחות לבושות יפה ובקפדנות סוחבות כביסה רטובה בתוך סלי קש, משוחחות זו עם זו בנמרצות.
אני בולעת את המראות החדשים בסקרנות, מודעת לכך שדנאט שולח אליי מבטים מחוייכים. הסביבה נהפכת יותר ריקה ככל שאנו ממשיכים להתרחק מהכניסה, ואני מתחילה להבחין בחומות אבן ובחיילים. אחרי זמן מה העגלה נעצרת לפני שער מסוגר עם שמירת חיילים כבדה.
דנאט יורד מהעגלה ונותן לחיילים לבצע עליו בדיקה ובתוך העגלה הריקה. הוא מראה להם פיסת מתכת מוזרה והם נותנים לו לעבור. לבסוף, אנו נכנסים ממש אל תוך שטח הארמון. צורת המבנים דומה לאחוזות של השרים, רק שגגותיהם גבוהים יותר, וככל שנכנסנו יותר כך הבחנתי ביותר ויותר מקבצים של ביתנים.
שלא כמו הרבה ארמונות שראיתי, בקושי בנו לגובה, והמקום יותר מרחבי. השבילים מובילים אל אזורים שונים בשטח המלוכה, וצמחייה טבעית הוסיפה לכל צבע עדין ומרגיע.
ואז אני שוב נזכרת בגברת וולן, ואני מחזירה את מבטי אל גבי הסוסים. אני מתבוננת ברגליי, שדנאט הלביש בסנדלים שנתנה לו המרפאה. הגרביים הלבנות שהגיעו עד לירכיי נועדו להסתיר את פגמי הגוף שהותירו בי הצלקות, והסנדלים עוצבו בכך שלא אדרוך על עקביי, ששם הזיהום הותיר את האיזור פגיע וכואב.
אנו נכנסים דרך עוד שער קטן ואני מביטה סביב בשנית. פמליות של נערות צעירות הלבושות בתלבושת מיוחדת עברו לצד המדרכה, וקבוצות של חיילים צעדו על שבילי האבן. דנאט עוצר את העגלה ליד מבנה גדול, עם גרם מדרגות.
דנאט יורד מהעגלה ומושיט לי את ידו. אני נעזרת בו כדי לרדת ולהתייצב, מודדת את משקלי על הסנדלים המוגבהים חסרי העקבים.
"היא ממתינה לך בפנים," דנאט אומר לי. "היכנסי ומישהי תחכה לך שם."
אני קדה עם ראשי כמו שדנאט הורה לי לעשות כשאני מדברת עם מישהו מהממלכה. דנאט מורה לי עם ראשו להסתובב אל המדרגות ולעלות אותן. אני מצייתת ומביטה בדלתות המחכות לי למעלה. אני שולחת מבט מהסס אל סנדליי, חוששת שאפול אם אעשה את הצעד הראשון. אחרי התחבטות קצרה בתוכי, אני מניחה את הרגל על המדרגה הראשונה ומשעינה עליה את כובד גופי.
אני עושה זאת שוב עם רגלי השמאלית, ומנסה לא לאבד את שיווי משקלי. אני מדדה מרגל אל רגל, נלחמת במדרגות המתסכלות. כשאני מגיעה לסופן אני צועדת בגמלוניות אל הדלתות הגדולות של המבנה. אני תוהה מה לעשות ומחליטה לדפוק, אבל הן נפתחות לפני שאני מספיקה לקמוץ את ידי.
מבטי נפגש בגברת לבושה בשמלת שכבות תכלכלה, עם סינר לבן קשור סביב מותניה. מאחוריה עומדות מספר נערות עם לבוש דומה.
"האם את היא זו שהגיעה עם האדון דנאט?" קולה קריר ולא מעודד.
"כ-כן," אני עונה בגמגום. אני נזכרת להוסיף את תואר הכבוד רק כשהיא מרימה את גבתה, "גברתי."
"אם כן, אחריי." היא מורה לאחד השומרים שפתח את הדלת לסגור אותה ואני נכנסת פנימה אחריהן. הן הולכות בקצב מדוד, שמלותיהן מתחככות זו בזו ויוצרות רשרוש חרישי. המסדרון חשוך מעט והווילונות סגורים, מכל מקום נדף ריח מתקתק של בושם פרחים. עוברת על פנינו פמליה אחרת של נערות, ואנו עוצרות וקדות להן, משום מה. אחרי שהן נעלמות מסביב לפינה אנו ממשיכות לצעוד בשקט מורט עצבים. לבסוף הגברת הגדולה עוצרת מול שתי דלתות רחבות ואדומות, מעוטרות בפרחים אדומים ועלים סגלגלים. אין אף אחד שעומד על המשמר, חוץ מנערה מתבגרת ששיערה משוך לאחור כמו כל הנערות שראיתי, ולבושה בשמלה לבנה עם שמלה חיצונית ורודה.
"הגברת הוד מעלתה זה עתה מתרחצת, גברתי." הנערה קדה בפני האישה שהובילה את שיירת הנערות שאחריה עקבתי. "אם תואילי להמתין כמה רגעים…-"
"הבאתי לה את סבונה." האישה עונה בקול קריר ויבש.
הנערה מזדקפת מכריעתה ובוחנת את האישה, לאחר רגע קצר היא מפנה את הדרך. כשהיא עושה זאת אני מבחינה בחרב פגיון קצרה התלויה על חגורה מתחת לסינרה החיצוני. אני מסיתה את מבטי בחשש, ועוקבת אחר האישה חמורת הסבר שנכנסה אל תוך החדר. אני מביטה סביב, ונוכחת לדעת שאני נמצאת בתוך חדר נשי למדי, מעוטר בשלל כלים ומרבדים מסוגננים ופרחיים. במרכז עומד שולחן עגול קטן ומסביבו כסאות עץ יפהפיים, ועליו מפת רקמה צחורה. מבטי נודד ממרכז החדר אל מן מסדרון קצר שדלתו היא אהיל בד עדין.
"היכנסי אליה, ילדה." אני שומעת את הקול הקר מצווה, ואני יודעת שהיא מדברת אלי עוד לפני שאני מפנה אליה את מבטי. זרועה מורמת קלות ומחווה בכף ידה לעבר המסדרון.
אני מדדה על הנעליים הלא מאוזנות, עוקפת את כל שאר הנערות שעקבו אחרי במבטים עם שמץ של סקרנות. אני מועדת לרגע כשאני שוכחת לרכז את כובד גופי קדימה, אבל מתייצבת מיד. לפני שאני נכנסת דרך האהיל אני שולחת מבט מהיר וחושש לאחור, אבל אני לא מוצאת תשובות או קמצוץ של עידוד בפניה של הגברת האחראית.
אני מסיטה את בד האהיל ונכנסת פנימה. המסדרון הוביל לעוד חדר גדול ומסוגנן, הפעם עם חלונות שהווילונות בהם מוסטים. יש שולחן במרכז החדר אך הוא מונמך, כמנהג אצולות המדבר, וכסתות וכריות שימשו ככיסאות. בצד החדר יש עוד מסדרון, שמן הסתם מוביל אל חדר השינה.
"מגורי מוצאים חן בעינייך?" אומר קול שאני מזהה.
אני מפנה את ראשי ופוגשת בדמותה של הגברת וולן. היא כולה לבושה בשחורים, כמו באבל, והיא ישובה לצד עוד שולחן בפינת החדר. אני ממהרת להתקדם לעברה אבל שוכחת שיש לי את נעלי המרפאה, ואני מועדת קדימה על פניי.
"הישארי ישובה, אין צורך לקום." הגברת וולן מצווה כשאני מנסה להתייצב. היא מסבה על כמה כריות רכות למראה, ומחזיקה בידיה בד מלופף סביב משהו.
אני מתיקה את מבטי ממנה וכורעת לה, כמו שדנאט לימד אותי.
"מאיפה את, ילדה?" הגברת וולן פותחת בשיחה, קולה רך עד כדי כך שכמעט האמנתי שהיא נינוחה.
"נאמר לי כי נאספתי בארצות המדבר שבמזרח," אני עונה. היה קל לזהות את מוצאי, כי עורי שזוף ושיערי שחור. הגברת וולן מתשאלת אותי רק לצורך נימוס.
"אני מניחה שהינך מעורבת, אם מתייחסים לצבע עורך הלבנבן. אין את שחומה כאחרים." היא ממשיכה את שיחת החולין.
אני מושכת בכתפיי, ומייחלת שתגיע כבר לעיקר.
"ובכן, אני רואה שחסרת סבלנות הינך." עינה החדה שמה לב אפילו לרחשי ליבי. "אך לפני שאומר לך את הסיבה שלשמה הובאת לכאן, רצוני להבהיר כמה דברים."
היא רוכנת קדימה ומבעירה אש בעששית שעל השולחן. החדר החשוך למרות אור היום, התמלא בצללים מרקדים.
"קרבי את העששית אלייך," היא מצווה.
אני מצייתת ועושה כדבריה. כשידי סוגרות סביב ידית הברזל של העששית אני נוכחת לדעת שאני מזיעה. אני נושכת את שפתי כדי להירגע.
"ראשית כל," הגברת וולן פותחת בדברים. "אהיה כנה איתך ואומר לך שבחרתיך מכל העבדים והשפחות שבשוק, מפני שאת חסרת תועלת. אין בך חוסן ויעילות ואין לך עתיד. בשבילי את כלי, כלי שאמלא אותו בחוסן, חן, תועלת ומטרה. כלי זה מרגע בו אתחיל ליעל אותו, יהיה שלי. חייך הם שלי. את נתונה לחסדיי, ואינך מורשת לעסוק במשהו שטרם ניתנה לך הרשות לעשות כן. אם תמרי את פי, אמחק את חייך מרשימת הנחוצים לי, ואנתץ את הכלי. האם זה ברור?" הצד הקודר שממנו חששתי סוף סוף התגלה.
"כן, הגברת וולן." אני משיבה.
"שנית, אין לך רשות לספר לאף אדם את המתרחש בתוך מגוריי או בכל מקרה שתהיי מעורבת בו או שתהיי נוכחת בו. מובן?"
"כן, הגברת וולן."
"מצויין. את תקבלי מזון ומקום לישון בזמן שתשהי כאן, ועוד אימונים לפי צורך. את לא מורשה ביציאה מחוץ למגורי הפילגשים הצפוניות אלא אם כן תקבלי רשות לעשות כך."
"כן, הגברת וולן."
"ועכשיו, כשהכל ברור," קולה חזר לרכותו, "יש לבחור בשם."
אני מנסה להביט בפניה מעבר לאש הבוערת בעששית, אך לא ראיתי במפורש את תווי פניה. "שם, הגברת וולן?"
"לא אוכל להמשיך ולקרוא לך 'ילדה', הלוא כן?" היא נעה על הכריות בנוחות. "ברצוני לבחור לך שם שמתאים לך."
אני ממצמצת בתימהון, כי מעולם לא היה לי שם. האם זה אומר שהיא לא מתכוונת להרוג אותי? האם זאת אומרת שאוכל להתחיל ולפתח לי זהות?
"ובכן, אם לומר את האמת, כבר בחרתי לך שם." היא אומרת, "זהו שם מאחת האגדות הצפוניות, של אבותיי. זהו שם של גיבור המגן על בני האצולה תוך כדי חירוף נפשו, והוא היה גיבור ילדותי. הינך צריכה להרגיש גאווה על כך שאת מורשית לשאת בשם זה."
אני מנסה לשמור על קשר עין למרות החושך והסנוור מאור העששית, "כן, הגברת וולן."
"שמך מעכשיו הוא היביס. זהו שם של גבר, אך מתאים גם לאישה. שהרי אומץ לא בוחל בשום נפש חיה." היא ממשיכה.
אז שמי הוא היביס? היביס מלשון אומץ? אני?
אני מנסה לא להראות מבע מפקפק אבל לא ממש מצליחה להסתיר זאת מעיניה החדות של הגברת וולן.
"את בטח לא מאמינה בהתאמת השם שלך אל אופייך, כפי שאני רואה." היא פוגעת ישר אל מחשבותיי. "אך כפי שכבר הסברתי לך – מרגע זה הינך כלי. אני בוחרת למלא אותו באומץ, אז הוא יתמלא באומץ. מובן?"
"כן, הגברת וולן." אני עונה בחוסר ביטחון.
"מכיוון שאת בוודאי תוהה לשם מה את כאן, אגש לעיניין." הגברת וולן אומרת את מה שייחלתי אך גם פחדתי לשמוע. הסיבה לבואי אל חצר המלוכה. "קרבי נא את העששית אל אמצע השולחן."
אני מצייתת ודוחפת את העששית שהיתה קרובה אל פניי, אל אמצע השולחן. עיניי מתרגלות בהדרגה להפחתת האור ואני מצליחה לראות את פניה של הגברת וולן. אני שמה לב בשנית לחפץ המלופף בבדים צחורים, שהגברת וולן אוחזת בזרועותיה. היא מרפה את אחיזתה ושולחת את הליפוף המסתורי אל השולחן, תנועותיה עדינות מאוד.
גיבוב הבדים הצחורים נמצא כעת באמצע השולחן, ליד העששית.
"קרבי אותו אלייך." היא מצווה עליי.
אני מצייתת בדממה ומקרבת את זה לכיווני. כשאני מצליחה לבסוף לתת מבט ממוקד בפנים, אני מבחינה בצמד עיניים צרות, ואף קטנטן.
תינוק.