ושהכול ישרף – פרק 11

*הודעה חשובה: אני נוסעת מחר למקום מסויים עד יום שישי, ולכן לא יהיה פרק עד אז, אלא אם כן יהיה לי זמן לעדכן מהטלפון. מבטיחה לעדכן ברגע שאחזור!

ושהכול ישרף – פרק 11:

עכשיו לא היה לי כל ספק. אבא שלי היה אחראי על מה שקרה לאבא שלהם. איך אספר להם זאת? אסור להם לדעת על זה. לעולם. ועם זאת איך אעז להביט להם בעיניים כשאני יודעת את האמת האיומה?

מישהו דפק בדלת. מיהרתי להרים את התמונה ולהניחה למקום. חזרתי לשבת על המיטה והעמדתי פנים שאני רואה את הסרט, הוא לא תיאר לעצמו אפילו איזה מאבק נוראי היה בתוכי עם עצמי, הרגשתי גוש בגרון. לאחר כמה שניות הדלת נפתחה וריס נכנס כשחיוך לפניו, ״אפשר?״ שאל. הנהנתי בחיוב.
״הבאתי לך קצת עוגיות אלפחורס״ אמר בעודו מוציא מאחורי גבו קופסה שקופה מלאה בעוגיות. זה היה מפתה.
חייכתי אליו כתגובה והוא הושיט לי את העוגיות, כאשר התיישב על המיטה לצידי.
״איך את?״ ידו ליטפה בעדינות את פניי. ״יותר טוב״ עניתי באנחה. בכל כוחי ניסיתי לא לפרוץ בבכי מהמחשבה על הגילוי הנוראי שלי.
״חבל שלא הייתי שם לעזור לך״ אמר כשמבט אשם בפניו.
״זה בסדר, למזלי קאי היה באיזור״
״זה מה שאני שונא, אני הייתי צריך להיות שם, אחרת איזה מן דייט אני״ אמר באי שביעות רצון. הייתה לי תחושה שריס וקאי נהגו להתחרות אחד בשני.
״אז היינו בדייט?״ גיכחתי. הוא הצליח קצת להסיח את דעתי.
״את רואה, זה אפילו לא הרגיש כמו דייט״ חייך במבוכה. הפעם צחקתי קלות ונשקתי לו ללחי.
״היית בסדר גמור״ אמרתי, מנסה לשכנע אותו בזה. באמת שהיה לי טוב איתו בפגישה. הוא הביא לי כוס חלב חם ולאחר מכן התיישב על ידי לראות את הסרט.
״יש פה עוד מיטה בחדר, אתם לא חייבים לישון בסלון..״ הרגשתי לא נעים. הוא גיחך.
״אנחנו רוצים לתת לך את מלוא הפרטיות , אל תרגישי רע לגבי זה״ אמר.
הוא היה לצידי כל הלילה, אפילו כשנרדמתי הוא עדיין היה שם. בבוקר כשהתעוררתי מצאתי את עצמי מחבקת אותו סביב האגן בזמן שהוא ישן בישיבה. כנראה שנרדם גם כן.
ניסיתי לקום מבלי להעיר אותו וניגשתי לסלון.

בחוץ נשמעו רעמים שהרעידו את הבית, הצצתי בחלון נחשפת לשמיים אפורים וברקים מרקדים, הסערה עוד לא נגמרה.

כשהסתובבתי, מצאתי את קאי זרוק על הספה בתחתון בוקסר שחור בלבד, ישן לצד תנור חימום מפנק. היה לו גוף כל כך יפה, כל שריר ושריר בלט על גופו כפסל מבריק. בצד הבטן היה ניתן לראות את התפרים מהדקירה שקיבל, המקום היה מכוסה מסביב עם מעט דם יבש, כנראה שאימץ את עצמו יותר מדי כשקפץ להציל אותי. מעניין אם כאב לו. מיהרתי להסתובב חזרה כאשר הבנתי שמבטי קצת נתקע עליו. הסומק עלה על לחיי ללא שליטתי והחלטתי לגשת להכין תה לעצמי.
הקומקום רתח מהר, מהארונית העליונה, הוצאתי ספל כחולה וזרקתי לתוכה שקיק תה אוכמניות. מפתיע עד כמה שהצבעים מתואמים בדירה שלהם.
לפתע זוג ידיים נשען על השיש, כאשר אני ביניהן.
״בוקר טוב״ קאי הופיע מאחורי ולחש באוזני. קפצתי מבהלה, כמעט ומפילה את הספל מהיד, אך למזלי הוא מיהר לתפוס אותה.
לקחתי נשימה עמוקה.
״זה לא היה חכם״,
״פשוט נראה היה כאילו את כל כך מסוקרנת מהמראה שלי שם על הספה..״ אמר וגרם לסומק שלי להתחרפן על כל פניי. שיט! הוא ראה אותי מתוך שינה?!
הוא הזיז את ידיו, מאפשר לי לזוז.
ניסיתי כמה שפחות ליצור קשר עין איתו, בכדי לא לראות את הגוף שלו. הייתי צריכה להירגע.
״כל כך מובכת…מעולם לא ראית גבר בתחתונים?״ לגלג. הוא כל כך מעצבן.
נאלצתי בכל זאת לשלוח בו מבט זועף. הוא רק חייך בשביעות רצון. הוא השתעשע לראות אותי במצב כזה.
״את בתולה?״ שאל. השאלה הגיחה משום מקום. איך זה היה קשור?!
״אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?״ רטנתי.
״אני מודה שאני קצת חצוף״ אמר בעודו מניח את אותה הספל שהשתמשתי בה, בחזרה על השיש, מוזג לתוכה מים רותחים.
הוא נראה לרגע כל כך מטריד. כמובן שלא התכוונתי לענות לו על השאלה. מה אגיד שאני באמת בתולה? שמעולם לא היה לי אף אחד כי אני כל כך גרועה בתקשורת עם בנים?!
הוא הושיט לי את הספל והתיישבנו סביב השולחן.
״בתולה״ אמר וגרם לחווית התה שלי להפוך לאיומה ברגע שהלשון נכוותה מהמים הרותחים.
״אתה יודע מה? כן, בתולה וטוב לי!״ התעצבנתי. הוא רק חייך. מה כל כך משמח אותו?!
״זה לא משהו רע, אני סתם מנסה להרגיז אותך. להיפך, טוב לדעת שעדיין יש בחורות נורמאליות בגילך״ הוא שפך כריות קורנפלקס לי ולו בקערות.
בזמן ארוחת הבוקר, הגשם מעט נפסק, הבנים הלכו לבית הספר ואני נשארתי בבית שלהם. ריס התעקש שאנוח והבטיח להחזיר אותי ברגע שיסיימו את הלימודים.

יכולתי להעביר את הזמן פשוט על ידי צפיית סרטים, אבל לא הסתפקתי בזה, הידיעה על זה שהאבות שלנו הכירו, דחפה אותי לחפש עוד פרטים שיוכלו לעזור לי אולי, למצוא פרטים על המקום.

נכנסתי לחדר שינה והתחלתי להסתכל סביב. אם הייתי רוצה להחביא מסמכים, איפה הייתי מחביאה אותם?

במקרה שלי, תמיד החבאתי בארון או מעליו ואם הייתה אפשרות אז גם מתחתיו.

עמוק בתוכי ידעתי שאסור היה לעשות זאת, לא הייתה לי הזכות לחטט בדברים שלהם, גם לא הרגשתי נעים, אבל זאת אולי ההזדמנות היחידה שלי לגלות עוד פרטים על המעבדה של אבא שלי, אותה המעבדה שבגללה מישהו ניסה להתנקש בחיי. אולי זה אפילו שיין?

התחלתי לחפש מתחת לארון ומעליו, בפנים הכול היה מסודר ולא היה זכר לשום מסמך.

תחשבי קים, איפה עוד אפשר להחביא? מתחת לשטיח אולי?

הרמתי את השטיח, חוץ מכמה גרביים, לא מצאתי מתחתיו שום דבר שיכול להועיל לי. אני כל כך שנאתי את עצמי על מה שאני עושה. כל כך התחרטתי, אבל לא עצרתי.

כשהייתי קטנה, נהגתי להחביא דברים מתחת למזרון בכדי שלורה לא תיקח לי אותם, שרשראות, צמידים, מחברות ויומנים. כן, מזרון יכול להיות מקום נהדר שלא הרבה יחשבו לבדוק מתחתיו.

ניגשתי אל המיטה הזוגית של ריס, עליה ישנתי והרמתי את המזרון, אך לא היה שם דבר. לאחר מכן ניגשתי למיטתו של קאי, הייתה לו מיטה קטנה יותר, מיטה ליחיד וחצי, הרמתי את החלק העליון של המזרון כלפיי מעלה, מתחתיו היה חלק בו הוא שם את כל המצעים והשמיכות, ומתחת לשמיכות האלה מצאתי ניילונית. בינגו!

הוצאתי את הניילונית ועיינתי בכמה דפים בודדים שהיו בה. היה שם מכתב, אותו מכתב שאני קיבלתי עם אותו הכיתוב ואותן השורות. בנוסף למכתב זה, היו פרטים על המעבדה ועל הבעלים. אם כמה שכבר התחלתי להבין ולעכל את זה, היה עדיין קשה לקרוא ולחשוב שכן, אבא שלי עמד מאחורי זה. איך הוא היה מסוגל?

לקחתי פתקית קטנה ועט והעתקתי את הכתובת שהייתה רשומה על הדפים. אולי זאת הייתה הדרך להיפגש עם אבא שלי ולפתוח את כל הקלפים על השולחן. אני צריכה לדבר איתו, ולהבין את הסיבות שלו, להבין הכול. ולהבין למה, אני היא זאת שמנסים להרוג אותה.

– – –

קאי הסתובב בפרוזדור בית הספר, בהפסקה הגדולה שלו. בניגוד לריס, הוא העדיף להסתובב בין כותלי בית הספר מאשר לשבת כל הזמן בגג. הוא הלך בהליכה אדישה, כאשר ידייו בתוך כיסי המכנס וראשו מביט ישר ללא התעניינות כלשהי במה שהולך סביבו. הוא לא מיהר לשום מקום.

כף יד כבדה הונחה על כתפו וגרמה לו להסתובב.

"ברוך שובך!" חייך הבחור הגבוה. קאי לא הפגין אהדה רבה כלפיי הבחור, אפילו לא חיוך. הוא לא שמח לראות אותו.

הוא סילק את ידו מהכתף שלו.

"שיין, אני רואה שאתה לא מסוגל לשבת על התחת ולא לדחוף את האף שלך לעניינים שלא שלך" סינן קאי. שיין רק גיחך בהבעה מתגאה. "אני פשוט יותר טוב ומצליח הרבה יותר" אמר.

קאי המשיך בדרכו, עובר על פני ארוניות הלוקרים שנפרסו לכל אורך המסדרון, כמעט עד סופו.

"ראיתי שקימי הקטנה לא הגיע היום לבית הספר, אתה לא תוהה לעצמך למה?" אמר שיין בטון משועשע. קאי רק הרים גבה.

"תשאל את ריס, בטוח שהוא מעוניין לדעת" אמר קאי בחוסר עניין.

"סביר להניח שגופה השביר, משתכשך עכשיו עם הדגים במצולות הים וקימי הייתה רוצה לברוח ולעלות למעלה, אבל מה? היא לא יודעת לשחות!" הוא התפרץ בצחוק מלגלג, אך מיד התחרט על כך.

קאי תפס בראשו והדף אותו על ארונית הלוקרים, ממשיך לדחוף ולדחוק עם הפנים אל תוך ארונית הלוקר הסגורה, כאשר את ידו השמלית תפס ומשך לאחור בכל הכוח.

"חתיכת בן זונה, אתה תשבור לי את היד!" שיין התפתל מכאבים.

"תדאג יותר שאני לא ארסק לך את הראש!" סינן קאי בין שיניו. כעס הציף את כל כולו והוא לא ידע איך לרסן את עצמו.

"תזכור דבר אחד, אני לא ריס ואני לא ארקוד תחת החליל שלך! אתה לא מהווה לי איום ואתה גם לא תתן לי הוראות, אם נאמר לך לשתוק, לשבת בצד ולחכות לרגע המתאים, זה מה שהיית צריך לעשות.." רטן. הבעה כאובה וסובלת עלתה על פניו של שיין.

"ועוד משהו שתשמח לדעת, קימי הקטנה שלך, בחיים. אני הצלתי אותה, כי אתה יותר מדי צפוי! אל תפריע." עם כמה שהיה קשה לו לעזוב מלהכאיב לו, קאי עזב את הבחור, כאשר גורם לראש שלו להתנגש עוד פעם אחת בלוקר.

"נראה מה פירו יגיד על זה!" סינן שיין באי שביעות רצון. מעכשיו הוא הביט בקאי במבט שנאה, שנאה שגרמה לו לחשוב על דרכים להיפטר מהתאום.

– – –

אם הכתובת בידי, לא יכולתי לחכות לרגע בו הבנים יחזרו, השארתי להם פתק שבו רשמתי עד כמה שאני מודה להם על היחס החם ועל האכפתיות ויצאתי מהדירה. נסעתי הביתה, אמא הייתה בעבודה למזלי, ואת לורה מצאתי מבריזה מבית הספר. החלטנו להתפשר וסיכמנו שלא נלשין אחת על השנייה. הטלפון שלי קרס לגמרי, הוא לא נהנה לשחות עם המים. לורה כמובן לא הסכימה לתת לי את שלה.

לבשתי על עצמי שמלת שריג דקה, קצרה בצבע בורדו, מעיל עור ומגפיי עקב שחורות ולקחתי את התיק שלי.

"אני נוסעת, אני אחזור בערב" אמרתי ללורה שנעצה בי מבט מתעניין.

"לאן?"

"להיפגש עם אבא" עניתי, גורמת לה מתשובה שלי, לקפוץ מהמיטה ולהתקרב אליי.

"בבקשה אל תשאלי אותי שאלות עכשיו, אני אסביר לך הכול יותר מאוחר, אם משהו…אני מקווה ששום דבר לא יסתבך" חשבתי לעצמי. לא רציתי להדאיג אותה, אבל גם לא ידעתי איך תעבור הפגישה עם אבא, ולא ידעתי אם מישהו שוב ינסה לפגוע בי, לא היה לי נייד ולא היה לי איך ליצור קשר עם מישהו.

"קחי, תתקשרי אם משהו, ותשמרי על עצמך" אמרה לורה והושיטה לי את הנייד שלה. היא כנראה הבחינה בהבעה המודאגת שלי. הופתעתי לראות הבנה כזאת גדולה מהצד שלה. חיבקתי אותה חזק ויצאתי לדרכי.