Am I Evil?\האם אני רעה? – פרק 19

המשכנו לנסוע לכיוון ביתה של אליס. היא לא ידעה לאן נוסעים.

כל הנסיעה לא הפסקתי לדמוע, הדמעות זלגו במורד לחיי ולא היה לי את הכוח לעצור בעדן.

אני בטחתי בו, האמנתי לו, היינו ידידים קרובים, למה זה השתבש? הרי כל הזמן הייתי כזאת על ידו,

לא השתניתי.

"כמה אפשר לבכות?" שמעתי את הנהימות של מקס.

"תעזוב אותי!" מלמלתי והסטתי את מבטי אל החלון.

"הסטיבן הזה יצא ממש מגעיל, איך הוא התפרץ עלייך, אפילו מקס לא התפרץ עליי ככה מעולם" פלטה המציקה המעצבנת הזאת.

"מה את קשורה?!" סינן מקס בעודו מביט בה בכעס.

מקס לקח נשימה עמוקה פנה שמאלה בפנייה ואחרי כמה דקות עצר.

"זה נראה כמו הרחוב שלי, למה אנחנו פה?" תהתה אליס.

פתחתי את דלת המכונית ויצאתי לנשום אוויר צח, עכשיו היה תורו של מקס.

ניגשתי לאחת הפחיות הזרוקות על האספלט, והתחלתי לבעוט בה אל כיוון קיר הבניין, כך שיצא מן משחק מסירות, ביני "לבין" הקיר. בסופו של דבר בעטתי כה חזק בפחית, עד שזאת מההדף נזרקה מעל ראשי. סטיבן הבן זונה.

# # # #

"למה אנחנו פה?" אליס שאלה שנית בזמן שמקס במקום לענות החליט להדליק סיגריה.

"דרכינו נפרדות פה" ענה בקלילות. עינייה נפקחו בחרדה וזאת לא האמינה לדבריו.

"אתה בטח צוחק עליי! … אבל…מה הולך להיות איתנו?.." היא החלה לגמגם מרוב הלחץ, היא הייתה מאוד מבוהלת ומאוכזבת. הדמעות הציפו את עינייה במהירות רבה.

"עוד אחת שבוכה. נפלא!" אמר בציניות. זה נשמע כל כך קר עד שזאת נשברה לחלוטין.

"אני לא רוצה לעזוב….אני אוהבת אותך-…" , "טוב, אני לא!" קטע אותה במהירות.

"זה בגללה , נכון?" התעצבנה והצביעה על אן בשנאה רבה. הוא גלגל את עיניו.

"כן או לא?" סיננה בין שיניה.

"זה לא אמור לעניין אותך!" רטן.

"אם כך, אז אני לא יוצאת מפה! לעולם! אני לא רוצה לעזוב אותך!" קבעה ושילבה את ידיה אל מתחת לחזה שלה.

"תינוקת!" סינן.

"אני בת 14!"

"רואים!" ענה בזלול וזאת החלה לזעוף פנים.

"לא רוצה לשמוע אותך! שהיא תלך.." היא המשיכה להתבכיין והוא כבר היה מוכן להכניס לה כדור לראש.

"במושבים האלה, אין מקום לצלע השלישית" לחש לאוזנה בנימה קרה.

מקס יצא מהמכונית זועף והתקדם לעברי. חשבתי שהיא עצבנה אותו, יותר נכון, הייתי בטוחה בזה,

הייתי בטוחה גם בזה שעכשיו יבוא וידרוש ממני להוציא אותה מהמכונית, אבל קרה משהו אחר.

מבלי לצפות אפילו, הוא תפס בעורפי בשתי ידיו ועוד לפני שהספקתי להגיב, הניח את שפתיו על שלי.

נכנסתי להלם, עיניי נפקחו וצפו בו, לקח כמה שניות לוודא שזה אכן מה שקרה.

לא זרמתי, אך יכולתי להרגיש את השפתיים הרכות שלו, הן החליקו על שפתיי כמו קוביות קרח.

טעם השפתיים שלו היה מתוק, למרות כל אלף הסיגריות שעישן. לא יכולתי לתת לזה להימשך, לא כאשר מדובר בלרצות אותו בפניי הנערה.

צבטתי אותו חזק בפטמה ומרוב הכאב, נשך לשפה התחתונה שלי. כך יצא ששנינו התפתלנו מכאבים באופן הומוריסטי.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" התפרצתי. בזווית העיניים יכולתי לראות את אליס יוצאת מהמכונית ומסתלקת מהר מהמקום.

"תכנסי למכונית" הורה לי מבלי להסביר שום דבר והחל לצעוד אל המכונית.

תפסתי בצווארון חולצתו ועצרתי בעדו.

"לך אליה ותיפרד ממה כמו שצריך! ושלא תעז לנצל אותי יותר!" רטנתי.

"תשכחי מזה!" רטן.

"אני לא נותנת את השפתיים-.." , "סתמי!" הוא קטע את דברי והחל ללכת בעקבות אליס,

כנראה שהשתכנע כי לא רצה לשמוע אותי עוד.

באותו הזמן נכנסתי למכונית וניסיתי לשכוח את מה שקרה לפני כמה דקות.

לא הצלחתי.

בכל פעם שעצמתי את העיניים, בכל פעם כשהבטתי הצידה, ראיתי את התמונה בה הוא מנשק אותי.

תשכחי!תשכחי!

# # # #

"אליס, חכי!" הוא תפס בזרוע שלה, ועצר את הנערה הכועסת.

"יכולת פשוט להגיד שזה בגללה" היא מחטה את הדמעות.

"אני לא אמור להגיד כלום, אם אני אומר שאת צריכה ללכת, זה אומר שאת לא יכולה להמשיך איתנו מסיבות אישיות שלי….את לא אמורה לשאול שאלות" הוא ניסה לדבר רגוע, למרות שזה היה קשה לו.

"זה לא פייר," פלטה באנחה והסיתה את מבטה אל האספלט, כאילו מחפשת אחר משהו.

"אני אלך…אבל לפני זה אני רוצה שתענה לי על שאלה אחת" אמרה כשראשה מושפל.

הוא החליט לא להתעמת איתה, והקשיב לשאלתה.

"אתה מחבב אותי, לפחות טיפה?" שאלה כאשר ניצוץ בעינייה.

הוא לראשונה הרגיש רחמנות כלפיה, אבל לא התכוון לשקר.

"לא." ענה.

היא חייכה אליו חיוך מאולץ, "היה נעים להכיר אותך" אמרה והושיטה לו את ידה.

"להתראות" הוסיפה.

"בהצלחה ושלום." הוא הלך מבלי ללחוץ את ידה, אבל זה לא העליב אותה. בחוסר רצון מוחלט היא החליטה להשלים עם העובדה שלא יפגשו עוד, והחלה לגרור את רגליה אל הבית.

# # # #

עברו חמש ואולי קצת יותר דקות מאז שמקס הלך לדבר עם אליס, וכבר ראיתי אותו בדרך חזרה אל המכונית.

הוא התיישב בשקט והתניע את המנוע, כאילו כלום לא קרה.

כחכחתי בגרוני, מנסה לרמוז שככה העניין לא ישאר. הוא לא התייחס והמשיך לנסוע אל מחוץ לעיר כנראה.

כחכחתי שוב.

"מה את רוצה?" זעף.

"אתה נישקת אותי זה מה שקרה!" צעקתי.

"אל תגידי שלא אהבת את זה" גיחך ושלח בי מבט קצר. לרגע עצרתי, כי הייתי אבודה במילים.

"בטח שלא!" אמרתי לבסוף. הוא המשיך לגחך.

"טוב, תירגעי זאת הייתה סתם נשיקה חסרת חשיבות בכדי להרגיז את אליס" אמר והתמקד בכביש.

ניסיתי לא להתפוצץ מהזעם.

"כדי להרגיז את אליס" חיקיתי את דבריו, "שלא תעז לנצל אותי ככה, לעולם!"

"מי ירצה?!…את לא יודעת להתנשק" אמר. הזדעזעתי. הנחתי את כפת ידי על שפתיי.

"אתה..ח-צוף" גמגמתי. לא יודעת אפילו למה המילים יצאו בגמגום.

"אוי אני חצוף, מה אני אעשה עכשיו?!" הוא החל לעשות את עצמו. הציניות שלו כמעט ופוצצה לי את כל הורידים.

"תגיד הפטמה לא כואבת לך? כי אם אתה רוצה אני יכולה לחזור על התהליך…..אני משתוקקת" רטנתי.

"משתוקקת לנשיקה נוספת?" צחק. הוא עושה את זה בכוונה?!

"בבקשה תפסיק" ביקשתי.

"אל תחשבי על זה יותר מדי, זה באמת היה חסר חשיבות….וזה לא יקרה יותר, גם אם תרצי" אמר כשחיוך בקצה שפתיו.

גלגלתי את עיניי והסתכלתי אל הנוף. בחוץ ירד גשם ואחרי נסיעה ארוכה ושקטה פשוט שקעתי לשינה,

התעוררתי ברגע שהוא בלם את האוטו.

"הגענו" אמר. גירדתי קצת את עיניי, ולאחר מכן יצאנו מהמכונית.

בפניי התגלה שדה פרדסים מוזנח ובמרכזו בניין קטן ונטוש, נראה קצת כמו של מכשפות בסרטים או שבעצם כמו חדר מקלט מאובן.

צעדנו בבוץ שנוצר כתוצאה מהגשם, המקום כולו היה מאחורי נהר, היה שקט מוחלט, שום מכונית ואפילו לא אנשים בסביבה. מקום די נטוש למדי.

"מה אנחנו עושים פה?" פניתי אל מקס, לא הייתי כל כך בטוחה בקשר למקום הזה. מפחיד מדי.

"נצטייד קצת" ענה בלי ההסברים שהייתי זקוקה להם כל כך.

ניגשנו אל הבניין, הכול היה אטום, בלי אור, רק חשיכה מוחלטת.

ברגע שעברתי שם, הצטמררתי, הרגשתי פרפרים בבטן, פרפרים שמקיימים היאבקות בגופי.

"אני לא יורדת למטה" אמרתי. המקום לא עשה לי טוב בכלל.

"תירגעי כבר." הוא אמר והחל לרדת במורד המדרגות, מיהרתי ללכת אחריו. תפסתי בקצה שרוולו וסירבתי לעזוב.

"זה מוזר" פלט. מה קרה?

"הדלת נעולה" הסביר כאילו קרא את שאלתי, "אולי הם בחופש, בוא נלך!" ניסיתי פשוט לברוח משם ואפילו לא ידעתי מי היה שם או מה היה בחדר הסגור.

"הוא אף פעם לא נועל….את מריחה את הריח הזה?"

"איזה?"

"תתקרבי לדלת"

"אתה צריך להסניף פחות" גיחכתי.

"אן!" הוא החל להתעצבן. ניגשתי אל הדלת ובהחלט יכולתי להרגיש ריח מר.

מקס לקח צעד אחורה ורמס את הדלת בבעיטה אחת. הריח התחזק, הוא היה כה חזק עד שנאלצנו לסגור את האף.

"יש פה ריח של נבלה" פלטתי, בעודי מסתובבת בחושך בזמן שמקס הלך להדליק את האור.

נתקלתי במשהו רך וקפאתי במקומי.

האור נדלק. מפי נפלטה צעקה רמה ומיהרתי להתרחק מהגופה שנתקלתי בה עם רגליי.

"לא פלא שיש ריח של נבלה" מלמל מקס בעודו ניגש אל הגופה של הגבר.

"כנראה גילו את המקום" אמר.

הסתכלתי מסביב, מלא סדקים על הקירות, הקיר היה מלא עובש ורטוב מהגשם,

ארגזים גדולים פזורים בכל עבר. הכול מבולגן.

"טוב, תתחילי לחפש רובים" הורה לי וניגש אל הארגזים. הוא רציני?

"יש פה גופה, מקס!" הצבעתי על האיש הנוטף דם. בוקר טוב מקס, אתה באמת הולך להתעלם מזה?!

"גם ככה התכוונתי להרוג אותו, הוא היה חתיכת מניאק ממזר" הוא מלמל כמה קללות. לא הופתעתי מההתנהגות.

"בשביל מה הרובים?"

"לא נשאר פה הרבה,שדדו אותו כהוגן…" הוא המשיך בשלו, הסתכל אחר רובה.

"בשביל מה?" חזרתי על שאלתי.

"תחשבתי על זה, צריך גם ליהנות מהקורבנות שלך….לכן נהרוג אותם ברובה, לאט ויפה" הוא זרק לי ארגז של רובים שמצא.

גלגלתי את עיניי, זה לעולם לא ישתנה, נכון?

"עכשיו אנחנו יכולים ללכת?" שאלתי, לא רציתי להישאר במקום הזה אפילו לא לשנייה.

"כן" ענה אחרי כמה סיבובים נוספים סביב המקום.

יצאנו בחזרה למעלה והוא מיהר להתקדם למכונית.

"כמה זמן נצטרך לחכות עד שהצלעות שלך יהיו בסדר?" שאל. כל היום הייתי ללא כיסא גלגלים,

אולי כי המכונית שמשה לי במקום. הכאבים לא היו חזקים, אבל הייתי בטוחה שבתנועות חדות הכאב יהיה בלתי נסבל.

"כמה ימים" שיקרתי. אני לא התכוונתי לעכב אותו.

"יופי, נקבע לעוד כמה ימים"

"אתה מתכוון לטפל בהם עכשיו?"

"אני לא אחכה לנצח את יודעת" הוא גיחך ולקח את הארגז מהידיים שלי.

התשובה הזאת הדאיגה אותי. מאוד.