טיול במרכז אמריקה 12

באחה
משווים אותנו פעמיים לתמונה בדרכון לפני שמניחים לנו להיכנס. המטוס שלנו ממריא מערבה לעבר העיר לה-פאז בירת הפרובינציה באחה קליפורניה ומשם ימשיך צפונה לטיחואנה על הגבול עם ארה"ב. באחה היא ההמשך של קליפורניה האמריקאית וילדת השעשועים של תושבי הענק הצפוני החובבים ספורט ימי לסוגיו. הטיסה נמשכת כשעה והדיילת נבוכה למדי כאשר היא נשאלת לשמו של הים מתחתינו. היא לא ידעה, שהדרך לשם עוברת מעל ים.
טסים נמוך מעל אזור רדוד עד שטוח ורמות לא רציניות ומתרשמים שהשטח ברובו צהוב וכמעט שאין בו דרכים. פסי כביש יחידאים משורטטים בקו ישר ק"מ אחרי ק"מ ויוצרים תחושה של נחיתה בלב מדבר.
נוחתים ומדשדשים בתהלוכה רגלית אל המסוף תחת עיניהם החשדניות של חיילים מצוידים בתת מקלעים. פודים את המזודות ושוב החיילים צמודים למסוע ומסתכלים על כל מזודה שנגאלת מהקרשים כעל פצצה פוטנציאלית.
בדוכן של הרץ מתנוסס בגאווה שמנו על שלט קרטון ואנחנו מחכים בסבלנות בתור של שניים. אין כמו חייל זעום פנים מאחורי גבך כסגולה לסדר ומשמעת.
מאחורינו מתקבצת קבוצה שהגיעה במסגרת טיול מאורגן והחיילים מוצאים להם מטרה אחרת לנעוץ מבטים. הזוג הגרמני לפנינו מקבלים את המרצדס שלהם ויוצאים לדרך ומפנים לנו את תורנו. פרוצדורה ארוכה ומייגעת מתמשכת כחצי שעה עד שאנו יוצאים לקבל את הפלטינה שלנו. כך קוראים לבן או אולי בת התערובת המכוערת, שגופה גוף של ניסאן והמנוע ממזר של רנו מגאן. לידינו שלושה צעירים אמריקאים שכרו טנדר והם קושרים עליו לוחות גלישה משוכללים, שהגיעו אתם בטיסה באריזה מיוחדת.
נוסעים צפונה מבלי להיכנס לעיר עצמה והדרך העירונית לא נגמרת עוד 10 ק"מ נוספים. איך אנחנו יודעים? המקפצות. אלה לא התלוליות האנמיות ההדרגתיות שצומחות ברחובות הרכרוכיים שלנו, מעין רצועות הרעדה שעוצמתן אינה עולה על 3 בסולם ריכטר. כאן מדובר בקו שבר אמיתי, מהלומה בעוצמה 7, שבאה לך בהפתעה מתחת לחגורה. תגיע במהירות למעלה מעשרה ק"מ לשעה והמכונית מותמרת באבחה אחת למזחלת ומותירה את גלגליה מאחור כמו מתאגרף שנשרו לו כל השיניים.
כל קילומטר לערך צץ שלט פניה לשכונה אחרת של העיר. מהצד השני מפוזרים בתים בודדים אליהם צמודה חצר שבה נטועים כמה דקלים, צבר או שניים קומץ תרנגולת ואגודת ילדים. לכל ריכוז כזה מחובר שלט עם שם ונטועות מקפצות לפני ואחרי. שלוש תחנות דלק רצופות מציעות לך את הברירה היחידה שתפגוש בחמישים הק"מ הבאים. במקסיקו פועלת חברה אחת ויחידה, היא חברת פמקס הממשלתית ואין לה שום תמריץ לתקוע תחנות בין ישובים. למה שלוש תחנות צמודות זו לזו? גם זו שאלה שאין לה פתרונים.
איך שחושבים, שנגמרה לנו העיר נופלים על מחסום צבאי. הזכרנו כבר, שבאזור הזה שולט הצבא? באחה נחשבת לאזור גבול והאויב היחיד האפשרי הוא ארה"ב כמובן. החיילים נראים ונשמעים עוינים ובלתי נשלטים. בודקים מסמכים, מבקשים לצאת מהמכונית דורשים את המפתחות ואנחנו מתכוננים גם לפתוח מזוודות. שואלים אם הבאנו עמנו עתונים ומשמסתבר שאין ברשותנו כל חומר מודפס פרט לספרי תיירות אנחנו מוזמנים להמשיך בדרכנו. או שחיפשו משהו קונקרטי או שרצו סתם להטריד כדי להפיק שלמונים. כך או כך לא נראינו להם חומר מתאים, אלא שהחוויה הותירה אותנו עם טעם קשוח מדי. את ההשוואה עם המחסומים בשכם תשמרו לעצמכם. מסתבר שהמבט הדבק שהקדישו החיילים בשדה התעופה למזוודות, חישב לראות בעדן כספות, לא פצצות.
הכביש נמשך כמו סרגל, ישר ישר, בדיוק כמו שראינו מלמעלה. רק הצבע הצהוב איננו נכון. קיימת צמחיה לכל אורך הדרך, אלא שאיננה צפופה כי בכל זאת אנו באזור שעל סף המדבר. ממעוף מטוס אתה מבחין בקרקע המהווה רקע לצמחיה הלא צפופה ועל כן נדמה לך השטח צהוב כולו. הצמח הבולט בנוף הוא הקקטוס הטיפוסי בעל זרועות צינוריות גבוהות. מהכביש איננו נראה אימתני כל כך, אבל כשיורדים לשטח הוא מסתכל עלינו מגובה ארבעה מטר ולעתים אף יותר. הכביש צר וחסר שוליים לחלוטין. ההגה משחק קלילות כטוב לבו בדרך ולוקח לי זמן עד שאני מתיר לעצמי להפר חוק ולדהור מאה או מאה ועשרה קמ"שים, אחרת לא נגיע לפני רדת החשיכה.
הישובים נגמרו והסביבה שוממת כמו גם הדרך. טוחנים את הכביש במשך שעתיים ואת הסיבובים אפשר למנות על אצבעות יד אחת. משאירים מאחור אוטובוס עלוב או שניים וכמה מכוניות חדישות משהו, שלדעתנו מושכרות. מכוניות של המקומיים מוותרות מראש על האופציה של נסיעה ולרוב מוקעות על קטעי עפר לאורך הדרך בתנוחת מכסה מנוע מורם. שיירה של כעשרה קרוונים מסומנים ברישוי ארה"ב מתנהלת בכבדות חוקית, שכופה עלינו מסע דילוגים.