אני ולונה: פרק 11

אני מביט בשעון פעם נוספת, ולא מבין מה יכול לגרום להם לאחר בחצי שעה, אפילו קבענו להיפגש באותו מקום כרגיל, והשעה הרבה יותר מידי מוקדמת מכדי שהם יתקעו בבפקקים.
בסופו של דבר, מצאתי אותם, הם עמדו במרחק של כמה מטרים ממני, מדברים ומתעלמים ממני לחלוטין.
"היי." אני אומר כאשר אני מתקרב אליהם, וכאשר הם הרימו את ראשם לעברי, הייתי מוכן להישבע שהם לא מזהים אותי.
"ג'יימס?" סאם שואל לפתע וכאשר הוא מבין שזה באמת אני, הוא מתחיל לצחוק, אני מניח שאני באמת נראה מגוחך, עם השיער הלבן שלי במיוחד עם כל השלג מסביב.
מלודי שעמדה לידנו נראית נבוכה להפליא, ולמרות שאני רוצה לשאול אותה מה קרה, אני לא יכול משום שצחוקו של סאם כל כך מדבק שלא עובר זמן רב לפני ששנינו מתחילים לצחוק.
"מה קרה לשיער שלך?" מלודי שואלת בסופו של דבר, ומושיטה יד בשביל לפרוע את שיערי, היא יודעת כמה אני שונא כשהיא עושה את זה, אבל נראה שהיא לא יכולה להרחיק את הידיים שלה מהשיער שלי.
"ללונה היה משעמם אתמול." אני עונה לה, ומנסה להתנהג כאילו הכל רגיל, אני מסדר את השיער שלי ומתחיל ללכת.
"אז ראית אותה בסופו של דבר?" סאם שואל כאשר הוא מצליח להשיג אותי, הוא ומלודי היו עדיין במדי בית הספר, עם החולצות המכופתרות הלבנות להפליא, והחצאית הקצרה מידי של מלודי, כי למה לקנות חצאיות אם כבר קנית כמה זוגות כאשר רק הצטרפת לבית הספר, לפני בערך שלוש שנים, מצד שני אף אחד בבית הספר שלנו לא מעיר על דברים כאלו, בעיקר בגלל שהם לא רוצים להודות שהם הסתכלו.
"הייתי בטוחה שהיא לא תכניס אותך בכלל אל תוך הבית." מלודי אומרת, ונותת לי את התיק שלה בלי לחשוב על זה בכלל, אשר אני לוקח בלי להתלונן, אני כבר רגיל לזה, היא עושה את זה מאז שהיינו בגן ביחד, ומעולם לא חשבתי אפילו לסרב לקחת את התיק שלה, ועכשיו אני כבר לא מוצא סיבה לעשות זאת.
"כן טוב, אז מתברר שהיא הכניסה אותי." אני אומר, ואנחנו ממשיכים ללכת בשתיקה במשך זמן מה, ולרגע אחד אני שוכח לאין אנחנו הולכים בכלל.
"ג'יימס" קול קרא מאחורינו, ולא לקח לי זמן רב בשביל למצוא את מי שקרה לי, הרי די קשה לפספס אותה, במיוחד עם השיער הורוד הזה.
"אלוהים, אי-אפשר לעשות שום דבר בלי שהיא תופיעה?" מלודי מלמלה לעצמה ונשמע לא מרוצה, ידעתי שלא הייתי אמור לשמוע את זה, אז פשוט לא הגבתי על זה.
"היי, מה את עושה פה?" אני שואל ומחייך אליה, אלוהים בטח מרוח לי חיוך מטופש על כל הפנים, אבל אני לא שולט בזה.
"אני אמורה לפגוש חברות." היא אומרת בסופו של שדבר, נראית מעט מבולבלת, כאילו לקח לה רגע אחד יותר מידי לזכור את מי היא אמורה לפגוש.
היא חייכה אלי, ופגשה במטי לפתע, ואני מוכן להישבע שהמבט ההוא שלה איתגר אותי, אני לא בטוח בדיוק למה, אבל המבט ההוא צרח עליי פחות או יותר, לחש לי שלא אוכל להיכנס אל המים העמוקים, שאני פחדן מכדי לעשות זאת, וברגע ההוא, כאשר המבט ההוא פוגש במבטי, הייתי עושה כל דבר שהיא ביקשה ממני.
"אז, אתם יוצאים?" סאם שואל, ומבטה של לונה עובר ממני אליו, וברגע ההוא אני מבין שנשארתי חלול בלי מבטה החוקר אותי.
אנחנו מתיישבים על אחד הספסלים בפארק, אך נראה שאנחנו לא שמים לב לזה אפילו, כאילו הגוף שלנו עושה משהו שהמוח שלנו לא שם לב אליו.
"לא." היא אומרת בביטחון מוחלט, וזה מה שמכאיב לי יותר מכל, הדרך בה היא לא עוצרת לחשוב אפילו רגע אחד על מערכת היחסים שלנו, אפילו אחרי מה שקרה אתמול.
"למה לא?" מלודי שואלת בסקרנות, ואני רוצה לצחוק, מלודי אולי הסתובבה איתנו, אך היא אהבה רכילות ,אפילו אם לא באמת היה לה מה לעשות איתה, היא פשוט אהבה לדעת דברים, לפעמים היא באמת השתמשה בידע שלה נגד אחרים, אך לרוב לא היה לה באמת מה לעשות איתו.
"בגלל שהוא מעולם לא הציעה לי." היא אומרת, ואני כמעט נאנח בהקלה, זאת אומרת שעוד יש לי סיכוי, שכל שאני צריך לעשות זה להציעה לה לצאת איתי.
"באמת?" סאם שואל וצוחק, האמת שגם אני רציתי לצחוק, הייתי כל-כך בטוח שאין לי סיכוי אמיתי איתה, שאפילו לא באמת ניסיתי להתחיל איתה משהו אמיתי, רק שיחקנו משחקים בלי באמת להתקדם לשום מקום.
"כן," היא אומרת ואני מוצא את עצמי בוחן אותה, היא נראית קטנה מהרגיל היום, כמעט כאילו היא התכווצה במהלך הלילה."אבל אני חושבת שזה ההפסד שלו." היא מוסיפה קורצת אל סאם, זה היה כמעט מוזר, הדרך בה היא פשוט יכלה להתחבר עם אנשים ברגע, פשוט להגיע ולכבוש את לב כל מי שעומד סביבה.
"הו, אני חייבת ללכת." היא אומרת לאחר שהיא מביטה בשעון שעל כף ידה, היא קמה מהספסל ונושקת ללחי לפני שהיא עוזבת.
"נתראה." היא אומרת ומנופפת לשלום, אך אני לא אומר עוד דבר, כי אני יושב שם בהלם מוחלט, לא מאמין שהיא נישקה אותי בפומבי שתי שניות לאחר שהיא אמרה שאנחנו אפילו לא יוצאים.