שינוי – פרק 2

בהוסטל שאני גר בו,זה לא הוסטל כמו מהסיפורים-ההוסטלים שאפשר לצאת כמה שרוצים,ואפשר לעשות כאוות נפשנו.
לא.
ההוסטל הזה זה הוסטל קשה,יש בו עבריינים אמיתיים ואני ביניהם.
יש פה עבריינים שמכורים לסמים קשים ואיכשהו משיגים אותם.יש פה עבריינים שנתפסו על דקירות,ויש פה עבריינים שנכנסו בגלל שגנבו או אנסו.
חמישה עשר נערים שוהים פה,ולא ניכנסו לכלא כי הם לא היו חוקיים ולכן נתנו להם עוד היזדמנות,כמוני.
כל הזמן הסכין שלי נמצאת בתוך הכיסים של המכנסיים שלי,במקרה שמישהו ירצה 'להתעסק' איתי אז יהיה לי דרך להגן על עצמי.
אולי אבי 'החופר' ונתנאל נשמעים דווקא ילדים טובים אבל הם לא,כי כל עוד הם פה זה אומר שגם הם עשו משהו גרוע.
חוץ מנתנאל,אני לא מדבר עם אף אחד מפה שיחות גדולות,אלא רק "שלום ולהיתראות".
אני כל כך שונא להיות פה,אני שונא את האנשים,אני שונא את העובדת הסוציאלית ואני שונא את המנהל.
אגב מנהל,הוא רצה לדבר איתי על משהו אחרי הארוחה ולא הגעתי אליו.
נעלתי את נעליי האדידאס השחורות שלי כשאני עונה על השאלה של נתנאל לאן אני הולך.
נתנאל היה השותף שלי לחדר,אחרי בקשות רבות אני והוא הצלחנו לשכנע את המנהל להיות באותו חדר,במקום שלירן יהיה איתי.
פסעתי לעבר חדרו של המנהל,פותח את הדלת ורואה אותו יושב על כיסא מרופד ומקליד איזה משהו במחשב.
"שב,אני תכף איתך" המנהל ציווה עליי ועשיתי כפי בקשתו,לאחר כמה דקות של שקט הוא פתח את פיו.
"למה אתה לא לוקח את הכדורים שרינת אמרה לך?" הוא שאל בנימה של עצבנות.
רינת זאת העובדת הסוציאלית שאני כל כך מתעב,היא כל הזמן מציעה לי דברים או אפשר לומר דורשת אותם,ואומרת שזה לטובתי.
אני לא רואה בזה שום טובה כלשהי."אני לא צריך שום כדורים נגד דיכאון" הסברתי לו בפשטות ובאדישות,נותן למנהל להאדים מכעס.
"אתה לא תגיד לי ולרינת מה אתה צריך ולא צריך,אנחנו מחליטים עלייך ולכן אתה לוקח אותם" המנהל השיב לי בחזרה והביא לי שקית מלאה בטבליות.
"לך לעזעזל" אמרתי לו וזרקתי את השקית עליו,כשכל הטבליות יצאו ממנה ופגעו בפרצופו.
ציחקקתי לי והלכתי מהחדר,משאיר אותו כועס כמו כל אחד.
"מה יש למה אתה צוחק?" נתנאל שאל אותי כשניכנסתי אל הדלת,מחליף את החולצה המסריחה.
"יש לנו מנהל חרא" השבתי לו והוא הינהן בהסכמה,למרות שהוא לא הבין מה מצחיק פה.
"טוב בוא לסיגרייה" הוא אמר ופתח את הדלת,כשאני הולך אחריו.
"אף אחד לא יכול להצחיק אותך חוץ ממני,אז מה קרה שפיתאום אתה צוחק ממישהו אחר,ועוד מהמנהל?" נתנאל אמר והיתיישב על הספסל שבגינה,מביא לי סיגרייה ומדליק לי אותה בעזרת המצית.
ההוסטל שלנו הוא יחסית גדול לשמחתי,יש לנו גינה עם כמה ספסלים,חמש קומות שלכל חדר יש בו שני שותפים,ובהם יש גם חדר לעובדת הסוציאלית וחדר למנהל.
"הוא היתעצבן על שלא הקשבתי לרינת כי היא רצתה שאני אקח כדורים נגד דיכאון" השבתי לו והוא סימן לי להמשיך,"וכשהוא נתן לי את הכדורים זרקתי אותם על הפרצוף שלו" ציחקקתי שוב,ניזכר איך הקרחת של המנהל השתנתה מצבע לבן לצבע אדום.
נתנאל צחק ביחד איתי,כמעט נחנק מהסיגרייה.
נעמדתי והייתי מול נתנאל,הייתי על קוצים כך שלא יכולתי לשבת.
"היית חייב לראות את הקרחת שלו" המשכתי לצחקק כאילו אין מחר ונתנאל המשיך כמוני,עד שנעצר ומבטו נהייה רציני.
"מה הבעיה בקרחת שלי?" שמעתי את המנהל מגיע אליי,רגוע יותר מאשר שהיה לפני חצי שעה.
"תודה" לחשתי לנתנאל מבלי שהמנהל יישמע והוא ציחקק לו,אחר כך הוא ישלם על זה"לא רק הקרחת שלך היא הבעיה" פלטתי בעצבנות והיתיישבתי על הספסל שוב כדי לא להתעמת איתו קרוב.
"איפרגן שווה לך להירגע" הוא אמר את שם המשפחה שלי שאני כל כך שונא,כי אין לי משפחה.
טבליות של כדורים ניזרקו אל עבר הפרצוף שלי,גורמות לי להטיח מספר של קללות.
"ויש לך עוד שבוע משפט,היתכונן לזה" המנהל הפנה לי ולנתנאל גב והלך,משאיר אותי עצבני.
מה משפט? שבוע שעבר היה לי משפט.
מיום ליום בא לי כבר להיכנס לכלא וזהו זה.
כבר לא איכפת לי,איבדתי טעם בחיים.
"צוחק מי שצוחק אחרון" נתנאל השיב לי ונתתי לו בוקס בקטנה על היד שלו.
"גם אני אוהב אותך אחי" השבתי בעצבנות,זורק את הסיגרייה על האדמה.
אני לא צריך את הכדורים האלו,הם סתם יגרמו לי לשקר לעצמי.
בעבר שנאתי להיות בדיכאון,אבל הבנתי שהוא פשוט בא והולך אז אם כבר למה לא לתת לא להיכנס וזהו זה?
"אולי אתה כן תיצטרך אותם" נתנאל אמר לי,כשהוא רציני.
הרמתי לו גבה,לא מאמין שנתנאל מסכים עם העובדת סוציאלית והמנהל.
"אולי אתה באמת תפסיק להיות ככה,ותגיע אלייך השמחת חיים" נתנאל המשיך את דבריו וזרק גם הוא את הסיגרייה,גורם לי להשתתק ולחשוב על מה שהוא אמר.