השעה
היי אתה יודע מה השעה עכשיו? זו שעת לילה מאוחרת, כבר אחרי חצות ואני יודעת שהגיעה השעה, השעה הזו שבה אני כבר לא יכולה לברוח מהרחובות שאין בהם איש.
הרחובות האלה חשוכים, קודרים וקרים, הם מבשרים על אימה שמגיעה ואף אחד לא מוכן להקשיב, אף אחד בטח שלא אתה.
כולם מסתגרים בבתים מתעלמים ורק אני מסתובבת ברחובות, בוכה אבודה מנסה למצוא דרך שבעזרתה אוכל לנוס, לברוח למצוא את האור שבקצה המנהרה.
אבל נמאס לי לברוח נמאס לי לברוח מהרחוב הזה, מהרחוב הכי מפחיד מרחוב הבדידות, מרחוב האכזבה, מהרחוב שבו נכשלה ההצלחה, מהרחוב שבו נגמרה האהבה, מהרחוב שבו אתה לא נמצא.
אז הנה אני מפסיקה לברוח, ופתאום אני מוצאת את עצמי ברחוב הזה, שקועה בו, שקועה בעצב ובמחשבות השליליות, שקועה במקום מלא אכזבות.
כבר מעל שנה שאלה הם הרחובות שלי, הרחובות האלה נמצאים בליבי, אני מנסה להסתיר אותם עם מעטפת של אושר של שמחה אבל בשעת לילה מאוחרת אף אחד לא נמצא, כולם מסתגרים בבתים לא מקשיבים לא תומכים ולא נמצאים.
ואני, אני עדיין אבודה, בודדה בלי שום עזרה בלי שום חמלה, בלי שמחה ובלי תקווה כי שקעתי ברחוב הזה ברחוב האימה.
תגובות (3)
!
ואו אני רואה שקיים פחד ?
אכן, קיים פחד הפחד מהלתמודד עם הרגשות קיים