אני אורז מזוודה

"אני אורז מזוודה ושם בתוכה תפוז". כך התחלתי את מסעי המופלא
אל התהילה. זה היה מזמן, לפני שנים, עוד כשהייתי תלמיד מן
המניין בכתה ה'2 ביסודי. למנהלת בית הספר שלי, שושי הג'ינג'ית,
תחרות הזכרון הייתה עוד שלב בהתחרפנות החינוכית שהחלה אצלה עוד
בשנה"ל הקודמת. ממנהלת רצינית סמכותית ושקדנית בסגנון של פעם,
הפכה שושי תוך זמן קצר לאמרגנית בלתי נלאית של תחרויות
כיתתיות, שכבתיות ובית ספריות. הכל הלך: תחרויות ידע על פיקודי
צ.ה.ל, חגים ומועדים, ערי בירה בעולם, ביאליק המשורר הלאומי,
ספורט נשים, זריזות בכפל וחילוק, שחמט, דמקה הפוכה ושש בש
איטלקי. עתה הגיעה תחרות הזיכרון הבית ספרית "אני אורז
מזוודה".

לא שהייתי רע באחרות. בערי בירה הגעתי עד חצי הגמר אך שם
הובסתי ללא תנאי על ידי צילי, בתו של קונסול הכבוד שהכירה את
העולם מקרוב. בדמקה הפוכה לולא התבלבלתי בגמר ועברתי לרגילה
הייתי מנצח. אבל בזכרון – אין שני לי. הכל זכרתי ומה שנכנס
לראש – לא יצא. אחד אחד ניגפו מולי חברי לספסל הלימודים והודחו
מהמשחק.

"אני אורז מזוודה ושם בתוכה תפוז, אפרסק, גופיה, ים, מכונית,
קפה, פרילי, מטוס, זית, ירח, סוכריה על מקל, דגים, פלאפל,
אבטיח, תוכי…" בלי להתאמץ יותר מדי הגעתי לשלושים ושבעה
פריטים, שנתנו לי את הניצחון הבית ספרי שלאחריו האליפות
הארצית, ומשם, בטיסה ישירה במחלקה ראשונה לאליפות הזיכרון
העולמית בניו זילנד. זו הייתה התוכנית. אלא שהאליפות הארצית
בוטלה בגלל המצב, וניו זילנד הפכה לחלום רחוק.

רווח אחד כן היה לי מהתחרות: הזיכרון. כל התרגילים שעשיתי,
בימים ובעיקר בלילות, הפכו אותי לזוכר כל, או כמעט הכל…
מספרי טלפון, תאריכי לידה, ערי בירה, ספר בראשית, לוחות
לוגריתמים וזה עוד לא הכל…הזכרונות מלפני עשרים שנה הציפו
אותי מול איש הביטחון אדום השיער של אל-על בשדה התעופה ברומא.
אני שם לב שהוא מדבר, אך איני שומע.

"האם ארזת לבד?" שאל איש הביטחון, כנראה בפעם המי יודע כמה,
ואני סוף סוף מגיב, בלי להבין שאני נשמע משונה, חוזר על כל
הפריטים שבמזוודתי, לפי סדר הא-ב, בקצב סילוני, בלי להשמיט
גרב. בתחילה הביט בי הביטחוניסט משועשע, אך ארשת פניו נתחלפה
לה בחשדנות עצבנית. "לא שאלתי מה יש לך" אמר ברוגז, אבל אם אתה
גאה כל כך בתכולתך, בוא ונראה אותה". במהירות הוביל אותי
לשולחן צדדי ארוך, שם עמד גם קצין ביטחון חמור סבר במדים
מגוהצים מדי, וביקשני לפרוק את המזוודה. אחד אחד נשלפו החפצים
מהמזוודה והסתדרו על השולחן בטור לפי סדר הא-ב. הקב"ט הביט בהם
בתשומת לב רבה, בעוד איש הביטחון מקשקש בטלפון עם מישהי
סמכותית מאד, אולי המנהלת שלו, מדווח לה בפרוטרוט מה עשה במשך
היום.

"למה אתה כל כך מסודר?" שאל הקב"ט, מוטרד ממשהו. "כזה אני,
תמיד הייתי" השבתי, מתבונן בדלפק של אל-על שהתרוקן מנוסעים.
"אני אאחר למטוס, שחררו אותי".
"יש לנו התראה חמה, אפילו רותחת", ציין הקב"ט ביבושת. "שכנע
אותנו או שניקח אותך לחקירה יסודית. מכסימום תטוס מחר, או לכל
המאוחר מחרתיים". בלית ברירה שלפתי את ההיסטוריה, את הזכרון
המופלא ואף את התחרות מכתה ה'2. הקב"ט לא התרשם והלחץ שלי רק
גבר. איש הביטחון שלא הפסיק לקשקש בנייד התקרב מעט והאזין לי
באזנו הפנויה. "אמא, אני ממש מצטער אבל אני צריך לנתק, יש כאן
איזה אלוף זכרון מכתה ה'2". הוסיף בפירוט אופייני. אלא שהאמא
כנראה לא הרפתה והמשיכה ללהג.

הדלפק של אל-על התרוקן מנוסעים ודיילים. ידעתי שכל הדרכים
מובילות לרומא, אבל חשבתי שיש גם דרכים לצאת ממנה. ממתי עודף
זכרון מהווה איום על ביטחון המדינה? איש הביטחון התקרב אלי,
מושיט לי את הנייד ומביט בי בסקרנות מעולה בהערצה. "אמא שלי
חייבת לדבר אתך".

השיחה הייתה קצרה ולבבית. מי שיער שדווקא היום אדבר שוב עם
שושי המנהלת מהיסודי. מי חשב שהיא זו שתציל אותי מחקירה צולבת
בשדה התעופה הרומאי. מי תיאר לעצמו שאיש הביטחון אדום השיער
הוא בנה של שושי הג'ינג'ית. למען האמת, הוא היה מאד דומה לה,
הייתי צריך לחשוב על כך עוד כשראיתיו לראשונה. אלא שעתה לא היה
לי זמן להתפעל מצירופי המקרים הנדירים, היה לי מטוס לתפוס.
אנשי הביטחון הנמרצים העניקו לי טיפול VIP עד המטוס, עד המושב
הפנוי היחידי בו – במחלקה הראשונה.

הטיסה הייתה חלקה ונוחה. המושב – רך נעים ומרווח, השירות –
חביב וידידותי והאוכל – פשוט אגדי. לצידי ישבה אשת עסקים
מצודדת עד מאד מניו זילנד. לא עבר זמן והתחלנו לדבר. השיחה
קלחה וזרמה והכימיה עבדה שעות נוספות. מזמן לא נהניתי כך
משיחה, ואני זוכר את כל השיחות שהיו לי. עם הנחיתה בנתבג
החזקתי בידי הזמנה פתוחה לביקור בביתה, בריביירה הניו זילנדית,
בחודש הבא, כולל כרטיס טיסה. נפתלות דרכי האל.