נון סטופ – פרק 23 – אובדן
איך איבדתי אותו? איך? איך אסתדר עכשיו, בלי להודיע לאמא ואבא איפה אני? איך אחזור הביתה? מה יהיה בהמשך? איך אצליח לשרוד, בלי שהסוכנים האלה יירו בי? מה אעשה? אני מוכרח להסתתר. אבל הדאגות של אמא ואבא… הם בצדק, בהחלט. אבל אני אהיה חייב לחזור הביתה.
אני חייב לחזור הביתה, אבל לא עכשיו. אם אצא מכאן עכשיו, הם יהרגו אותי. אני יודע מה אני אעשה. אני אשאר כאן מספר ימים. שום דבר לא יעמוד בפניי. אני אחיה, ושום דבר לא ישנה את זה. אני מספיק חזק בשביל לא לראות כמה ימים את אמא ואבא. לא יקרה כלום אם כמה ימים אני לא אראה אותם. רק כמה ימים.
אבל אני אראה. לא אתן שלא. הסוכנים האלה לא יגיעו אליי, ויהיו לי חיים מאושרים, בדיוק כמו קודם, אם לא יותר טובים. וגם לא יהיה לי כל כך נורא כאן. אפילו יהיה לי טוב. אני צריך לחשוב חיובי, להיות חיובי. ואני לא אמות. אני לא אמות. חזרתי על המחשבה הזו שוב ושוב, להיות בטוח בזה.
איכשהו, עמוק בלב, ידעתי שכל מה שאני חושב עכשיו לא יקרה. זה לא יקרה. אני רוצה שזה יקרה, אבל יש הבדל בין רוצה לבין יקרה. אבל אני אעשה כל שביכולתי. כל שביכולתי אני אעשה. אנסה לעשות כל דבר. אנסה לחיות, ולעולם לא אעזוב. לעולם לא אעזוב את החבל הדק הזה שבין החיים למוות.
"אוכל להישאר כאן כמה ימים?" שאלתי את אבשלום, מקווה שיבין אותי. יכול להיות שמבחינתו זוהי שאלה טיפשית – הרי זו המשמעות של המקום הזה. אבל יכול להיות אחרת, שלא יסכים כי… לא יודע. אין לי עכשיו רעיון. קיוויתי שיגיד "כן", שזאת תהיה המילה שאשמע בעוד רגע.
הייתה שתיקה קצרה. הוא נשם נשימה עמוקה והסתכל עליי בחוסר-אונים. יכול להיות שאין לו כאן מקום בשבילי? למה הוא לא אומר מיד "כן"? איזו סיבה יש לו לחשוב? עזוב, אורן. זה בטוח. לא תוכל להיות כאן, ואתה תמות. אתה לא יכול לשנות את האמת, את המציאות -. קטעה את מחשבותיי המילה "כן" שאמר אבשלום.
זה היה "כן" כל כך מאושר ונחמד; תשובה חיובית עם כל כך הרבה רצון ובלי טיפה אחת של שליליות. אז אולי לא הכל נורא? אולי בסופו של דבר הסוף כן יהיה טוב?
"בוא," אמר לי והתחיל לעלות במדרגות, בעוד אני בעקבותיו. "אני אראה לך את החדר שלך. אין לך בעיה להיות עם עוד כמה נערים נחמדים כמוך, נכון?"
"לא, לא, לא," אמרתי במהירות, "מה פתאום?" למרות שלא חשבתי באותו הרגע, אמרתי לו שאין לי בעיה להיות עם נערים אחרים. אולי בסופו של דבר זה יהיה לטובה? רק הודיתי לו כל כך, והלוואי שלא ישנה את דעתו ברגע אחד. חוץ מזה, מזל שהוא יכול בכלל להכניס אותי לאחד החדרים.
עליתי במדרגות, וצעדתי לחדר בו אשהה בימים הקרובים.
תגובות (0)