תפוחים וקינמון

"באפריל היה לך ריח של תפוחים וקינמון." רומי זורקת את הדיסק-און-קי על השולחן שלי.
"מצטערת. זה היה הריח של מאיה."
היא בוחנת את תווי הפנים שלי לרגע, משננת אותם. "אני יודעת."

ז'נבה נוגעים ב'היא מחזיקה אותי' כשאני משליכה אותם החוצה באלימות ומונעת גישה. הם רושמים את התגובה ומשתתקים, מנתחים אותה.
"זה כאב?" הם מנסים.
"לא. אישי מדי."
"אין דבר כזה."

"צריך להסביר להם כינויי גוף," אני פולטת. זאב מושך בכתפיים כמעט מיד.
"היא שוב חדרה עמוק מדי?"
"הם נוגעים בזה כל הזמן. לא מצליחים להפריד בין 'היא' ל-'אני'. או להבין למה אני מתנתקת. אני יודעת שאתה חושב שזה עוזר עם הזמן, ואולי זה עוזר, אבל. לפחות תוציא אותי מהסבב."
הוא משחק עם כוס הנייר בין האצבעות ומניח אותה על השיש. "אני לא יכול להוציא אותך. אף אחד לא מדבר איתה על רגשות חוץ ממך."

בחוץ קר והוא מתעטף במעיל שלו. אני עם סנדלים. אנחנו נוסעים יחד עד מסוף 2000 ברכבת מרכז. הרכב שלו מבולגן ותא הכפפות דחוס בניירות אקראיים ודיסקים ישנים. הוא כבר לא זוכר את רובם. במושב האחורי יש כיסא בטיחות לילדים ושקית עם צעצועים שכרוכה סביב משענת הראש שלו. אף פעם לא הכרתי אותה, אבל אני יודעת שקוראים לה נועה.
הוא מדליק רדיו על גלגלצ ומנמיך את זה לכדי רעש רקע בלבד. "את נוסעת אליה?"
אני מתמקדת במראה הצדדית. "לא דיברתי איתה יותר מדי אחרי שהיא עזבה. נראה לי שהיא בכלל לא בארץ."
"אני מצטער."
"זה בסדר. היא תמיד דיברה על לברוח. לא הנחתי שהיא תשמר דווקא אותי בתוך כל זה." האורות נדלקים בחוץ אוטומטית. החושך מגיע מעט אחרי.