סודות | 28

השמיים נצבעו בצבע כהה כשהמכונית עצרה מול שער הבית. דן ישב שקט ושפוף במקומו במשך שאר הנסיעה מאז העצירה בתחנת הדלק, ולמרות שרק כמה עשרות סנטימטרים הפרידו בינינו, הרגשתי כאילו אנחנו מנוכרים ורחוקים קילומטרים זה מזו.
הוא היה שקט לכל אורך הדרך, שקט יותר מהדרך לאילת, יותר שקט מהארוחה הראשונה אצלנו. הוא אפילו התעלם באופן גלוי מנועה שניסתה לשחק איתו.
"אני יכולה ללכת לטליה?" שאלתי את אמא כשעמדה לסגור את השער.
"את לא עייפה?"
משכתי בכתפי. היא הנהנה והצטרפה אל אורן שכבר נכנס אל הבית עם נועה ודן. התחלתי ללכת לאורך הרחוב.
הרחוב שלי היה רחב, שתי שורות של בתים פרטיים לאורכו משני צדדיו. מרצפות הרחוב היו בגוונים כהים, ותמיד הזכירו לי רחובות הולנדיים. שורה ארוכה של ברזלים מעוגלים נקבעה ברצפה והפרידה בין הרחוב לבין מדרכה שהייתה גבוהה יותר מהמרצפות האחרות. שני בתים לידינו היה גר גברי עד לפני כמה שנים. על הברזלים האלה היינו מתיישבים באופן קבוע בערבים ובבקרים של חופשים, יושבים ומדברים וצוחקים, נשכבים על המדרכה כדי להשוות פוגים וקלפים, או משחקים ומתרוצצים על הכביש ההולנדי המרוצף.
ההליכה לבית של טליה ברגל הייתה די ארוכה ובימים חמים אחרים הייתי מתעצלת לעבור את כל הדרך הזאת בשמש הקופחת ברגל. אבל ההליכה הפעם הייתה מרגיעה. אורך הדרך אפשר לי להביט סביבי ולהיזכר בדברים שהיינו עושים כצעירים יותר במקומות האלה. הרחוב שלי, הברזלים, הגן הציבורי הקטן בהמשך הדרך שכבר נעקרו ממנו כל המתקנים החלודים שנבנו בו וכעת נשאר מיותם מלבד קבוצת דשא מצהיבה במרכז, הכבישים והדרכים שהיינו הולכים בהם וצוחקים.
נכנסתי אל הרחוב של טליה דרך הכניסה הצדדית, מדלגת מעל ערימה של חול וחצץ וחומקת מענף דוקרני של עץ שצמח בפרא מעל. נכנסתי דרך השער המפואר למדי של ביתה ודפקתי על דלת הבית. הבית של טליה היה מהיפים ברחוב, בית גדול שהוריה בנו בעיצובם האישי וניכר ממנו ומגינתה המעובדת היטב שהציצה אל הרחוב דרך השער המעוצב כי מתגלגל כסף טוב בבית הזה.
אמא שלה פתחה את הדלת, גבוהה כמו טליה ולבושה כמו תמיד בבגדים יפים, למרות שהייתה בבית. היא חייכה אליי בהפתעה. "נטע!" המבטא הרוסי שלה התגלגל על לשונה. "מה שלומך חמודה, איך היה בחופשה?"
התאמצתי לעטות פנים רגועות. "היה נחמד. טליה כאן?"
היא הנהנה והמהמה בחיוב כשפתחה את הדלת לרווחה. חמקתי על פניה ועליתי על הדרגות אל הקומה השנייה. דלת החדר של טליה הייתה סגורה ומוזיקה חזקה התנגנה מבפנים. על הדלת היה שלט עץ ורוד שהיה כתוב עליו באותיות מנצנצות ועגולות 'הממלכה של טליה', שלט שהיה תלוי שם מאז שהייתה בת שמונה בערך. דפקתי על הדלת מתחת לשלט. טליה פתחה את הדלת וקפצה עלי בחיבוק.
"מתי חזרת? איך היה? קנית לי מתנה??"
הנמכתי את המוזיקה החזקה ששודרה בMTV כשטליה סגרה את הדלת. נשכבתי על המיטה, פניי מופנות אל התקרה וידיי מכסות אותן.
היא ניגשה אל המקרר הקטן שבחדר שלה. "רוצה קולה?"
הנהנתי והיא פתחה את הדלת. מעט קור חדר מתוך המקרר והיא החזיקה ביד אחת שתי פחיות קולה דיאט כשסגרה בעזרת רגלה את הדלת.
"אני רוצה למות."
הרגשתי את משקלה של טליה מוחץ את המיטה לצד רגליי כשהתיישבה עליה. נשמע פסס כשהיא פתחה את הפחית שלה ואז ייצבה את הפחית שלי על המיטה לצידי. הפחית נגעה בעורי וקיררה אותי דרך החולצה. "בגלל הבעיה של הבגד ים? מה, דן או אורן אמרו לך משהו על זה?"
הנדתי את ראשי בחוזק, ידיי ממשיכות להיצמד לפניי. "לא." הקול שלי נשמע עמום דרכן.
"נועה שוב הרסה לכם את החופשה?"
"גם לא."
"את מוכנה להוריד את הידיים מהפנים שלך – " היא משכה בכוח במפרקי הידיים שלי וניתקה את כפות ידיי מפניי. " – ולספר לי כבר?"
היא לגמה מהפחית כשהכרחתי את עצמי לומר את זה בקול. "התנשקנו," לחשתי.
עיניה נפערו והיא השתנקה ונחנקה מהקולה ששתתה. רסס של קולה פרץ מפיה וצבע את הסדין שמתחתינו. היא מתחה את ידה לכיוון חבילת המגבונים שנחה על שידה האיפור הרחבה שלה וסימנה לי להביא אותה. היא נגבה בכף היד את פיה. "מה?!"
הגשתי לה את המגבונים, וכשראיתי שהיא נועצת בי מבט תוהה ולא זזה, שלפתי מגבון אחד מהחבילה והתחלתי לשפשף את הסדין המוכתם.
"מי זה 'התנשקנו'?"
"מי זה יכול להיות?"
"את ודן?!"
לא עניתי.
היא לגמה במהירות מהפחית והניחה אותה על השולחן שלצד המיטה. "אלוהים, איך זה קרה?"
"זה קרה, אממ, פעמיים."
"אלוהים, נטע! איך לא סיפרת לי?!"
סיפרתי לה על הערב שבו יצאנו לבר, על ההשתכרות שלי ועל החדר שלו. היא גיחכה באמצע. "את? את השתכרת?"
"אל תקטעי אותי!" זרקתי את המגבון הספוג אל הפח והנחתי את חבילת המגבונים בחזרה על שידת האיפור.
והמשכתי לספר לה על הנשיקה הראשונה הזאת שפיללתי לה כל כך שבסוף התערבבה באלכוהול ובשכחה, ועל מה שאמרתי לו בבוקר אחרי, במקלחת, ועל זה שהוא התעלם ממני אחר כך ואז על הקעקוע של נועה, על המוכרת מהגלידה ולבסוף על הנשיקה מחוץ לחדר.
פתחתי את פחית השתייה שלי שכבר התחילה להתחמם כשטליה התחילה לחייך. "אז למה את נראית כאילו מישהו דרס לך את החתול, נטע?!"
הנדתי בראשי. "כי דפקתי את זה. בדרך חזרה הביתה פשוט קטלתי את זה."
היא נעצה בי מבט. "מה זאת אומרת?"
גלגלתי עיניים, מחפשת נקודה רחוקה על הקיר מעליה להביט בה כדי לא להישיר מבט אל עיניה. "אמרתי לו ש… זה פשוט לא יכול לקרות," אמרתי לאט, מושכת את המילים.
טליה טמנה את ראשה בכף ידה.
"נטע," מלמלה. "באיזו שפה את רוצה שאני אגיד לך שאת מפגרת?"
"אל תגידי."
"אבל אני ממש חייבת."
"טליה, את לא חושבת על זה עד הסוף."
"מה שאני חושבת זה שאת דפוקה בראש." היא שילבה ידיים על בטנה בהפגנתיות. "זה בדיוק כמו מה שקרה עם גברי. יש לך אוצר ביד, נטע. את רצית אותו כל כך הרבה זמן, שתינו יודעות שכן, גם אם את מכחישה את זה כל הזמן. את כל הזמן מרשה לעצמך לחשוב שאף אחד לא רוצה אותך ומישהו כמו דן בחיים לא ישים עלייך, ו – עזבי את זה שאני אומרת לך שזה לא נכון, הנה, קיבלת עכשיו הוכחה ממשית. ואת לא רוצה את זה עכשיו?! מה עובר עלייך?"
"את לא חושבת בהיגיון בכלל," מחיתי. רכנתי אליה. "מי זה דן, טליה?"
היא נשפה בקול מוזר. "רק הבחור הכי חתיך בארץ, אולי?"
"מה הוא בשבילי? למה הוא גר אצלי בבית?"
טליה היירה את מבטה אלי ועיניה הפכו מבינות. "אוקיי, אז?" שאלה כעבור כמה רגעים.
"אז אם נהיה ביחד, זה ישפיע על כל הבית שלי. אם נריב, זה ישפיע על ההורים שלנו, על נועה. תתארי לעצמך מה יקרה אם נפרד! אנחנו גרים באותו הבית, ההורים שלנו ביחד, אם זה יתפרק או לא נסתדר, זה יהיה כואב ומטופש נורא להמשיך לגור ביחד כאילו אנחנו אחים חורגים והכל בסדר. זה יהרוס את הזוגיות של אמא שלי, ואני לא רוצה שזה יהיה בגללי."
טליה שתקה.
"מה הוא אמר?" שאלה בקול שקט.
הנדתי שוב בראשי. "הוא אמר שזה בולשיט."
היא משכה בכתפה. "יש משהו במה שאת אומרת," אמרה. היא קמה מהמיטה והתמתחה כדי להגיע אל הפחית שלה. "אבל לדעתי זה שווה את הסיכון."
לא עניתי. המשכתי לשתות כשהיא בהתה במזרון שמתחתיי. "את חושבת לספר לגברי?" שאלה פתאום.
"מה גברי קשור עכשיו?"
היא פערה את עיניה בתמימות. "סתם. חבר שלך, לא תספרי לו?"
"זה לא עניינו," אמרתי. "ואני גם לא חושבת שהוא ירצה לשמוע."
"ברור שלא," מלמלה טליה. הרמתי גבה.
הטלפון שלי רטט בכיס האחורי של המכנס לפני שהספקתי להעיר לגבי מה שאמרה. אמא שלחה הודעה וביקשה שאחזור לארוחת ערב.
"אמא שלי," אמרתי לטליה התוהה. "תלכי מחר לתחנה?"
היא הנהנה במרץ. "ברור. יש לי כל כך הרבה דברים עוד לתחקר אותך."
חייכתי בסרקזם וסגרתי את הדלת מאחורי. חלפתי על פני יוליה ונופפתי לה לשלום, יוצאת אל השמיים הכהים.

הבית היה מואר כולו כשנכנסתי דרך הדלת. השולחן היה ערוך ונועה כבר ישבה על אחד הכיסאות, לצד דן שהיה עסוק בטלפון שלו. התיישבתי הרי רחוק ממנו בדיוק כשאימא יצאה מהמטבח והניחה על השולחן קערה גדולה של סלט.
"היה לך כוח לבשל?" שאלתי כשהתיישבה לצידי.
"ממש לא," אמרה וחייכה כשאורן יצא מהמטבח, נושא מחבת גדולה של שקשוקה ומגבת מטבח מונחת על כתפו. נועה צחקקה לנוכח המראה.
"מי הזמין ביצים בנוסח צפון אפריקאי על מצע של עגבניות טריות המבושלות במגוון תבלינים אקזוטיים?" שאל והניח את המחבת הכבדה במרכז השולחן.
הוא הגיש לכל אחד מאתנו ביצה אחת עם כף גדושה של רוטב עגבניות ופלפלים ולבסוף לקח גם לעצמו מנה והתיישב.
העמסתי על המזלג קצת מהרוטב וטעמתי. השתדלתי לא להשתעל מכמות המלח שעקצצה בגרוני. נועה מולי עיוותה את פניה.
המזלג של דן קרקש על צלחתו כשמיהר אל כוס המים שלו.
"לא טעים לכם?"
דחפתי חתיכה נכבדת מפרוסת הלחם כדי להעביר את הטעם. "טעים, טעים מאוד, אורן."
אמא השתדלה לעטות פרצוף מאופק. "זה נהדר, מאמי. אי אפשר לטעות שאתה הכנת את זה."
"טעים לך, דן?" אורן טבל פרוסת לחם ברוטב המבעבע עדיין שבצלחתו והביט בבנו. דן הרכין את ראשו ולעס בשקט.
אורן זקף גבה נוכח התנהגותו אבל המשיך לאכול.
השולחן היה שקט, והפעם כולם הבחינו בכך. בדרך כלל דן היה לא סותם את הפה לרגע, מדבר בכל הזדמנות על העבודות שקיבל בשיעורי המגמה שלו או על נבחרת הכדורסל או על המשחק האחרון שראה עם אורן בטלוויזיה. כעת רק ישב שפוף מעל הצלחת ואכל לאט ובשקט שליש מהביצה.
אמא ואורן העביר מבטים. אמא פזלה אלי. השתדלתי להתעלם ממנה.
אורן כחכח בגרונו לרגע ולגם מכוס המים שלו. "קצת שקט כאן היום."
"אני עייף," אמר דן וניגב את קצה פיו במפית. "אני עולה למעלה."
בכל יום אחר אורן היה נוזף בו שזה לא מכובד, למרות שאמא השתדלה לתת לדן את ההרגשה שהוא בן בית מוחלט והוא יכול לעשות כרצונו כאן. אבל הפעם הוא רק הנהן והמשיך לאכול כשדן גרר לאחור את כסאו, הניח את המפית מקופלת לכדור על השולחן ועלה אל חדרו.
אמא הביטה בי שוב מזווית העין. "הכל בסדר?" לחשה.
המהמתי. "כן."