תחנת הרכבת התחתית
לפעמים, כשאני יורדת לרכבת התחתית בשעות הצהריים העמוסות, אני מרגישה לא שייכת.
—
אני עומדת כמו פסל במדרגות הנעות, ונבלעת לתוך עולם משלי. לא אכפת לי שיש מסביבי המולה שלמה- אנשים צועקים ומדברים בכל מיני קולות משונים. לפעמים כמה מהם ממהרים להספיק לרכבת ואפילו דוחפים אותי במדרגות עד שאני כמעט נופלת, זה הדבר היחיד שמחזיר אותי. ברגעים כאלה אני חוזרת למציאות בשבריר שנייה אחד ואוחזת במעקה בחוזקה. אך עם חזרתי למציאות, העולם שלי נעלם לעת עתה, נבלע גם הוא בין כל האנשים הצוהלים. אז אני יורדת, ויושבת לבדי על אחד הספסלים של תחנת הרכבת. אחד כזה ממש מכוער וישן. אבל לא אכפת לי. לא אכפת לי שקורי עכבישים מטפסים על הספסל, ולא אכפת לי שהספסל כבר מזמן הפך לביתם של עכבישים ושרצים משונים. אני מתיישבת, ומחכה לבדי לרכבת שתבוא.
אז אני יושבת, ככה- בשתיקה מוחלטת. רק אני והטלפון שלי שמארח לי לחברה מזה חמש שנים בודדות.
אז אני יושבת, ככה- רק אני והמשחקים ששברתי בהם את השיאים כבר בפעם החמישית השבוע.
אז אני יושבת, ככה- לבדי, שקועה שוב בתוך העולם שלי. רק אני, הטלפון שלי, והספסל העקום שמארח לי לחברה לא נעימה במיוחד. אך זה רק לעת עתה. כי עוד מעט הרכבת תגיע, ושם מחכה לי סיוט חדש.
עם בואה הפתאומי של הרכבת, אני מתעוררת חזרה למציאות והעולם שלי שוב נבלע בין קירות התחנה האפורים, והפעם הוא כמעט נשאר שם. אני דוהרת אל עבר דלתות הרכבת הנפתחות ומנסה שלא להפוך לפיתה אנושית בין כל האנשים שמסתערים אל תוך הרכבת, דוחפים ומוחצים אותי בחופשיות. אך זה לא כזה נורא, כי אני מצליחה לבסוף להשתחל איכשהו בין ההמון הסוער ולמצוא את מקומי בתוך הרכבת. כל פעם כשדלתות המתכת האלו נסגרות והרכבת מתחילה לנסוע, אני אוחזת בתקווה קטנה ולא משמעותית במיוחד בעיניי רוב האנשים. אני סוקרת את הקרון שסביבי בקפידה, אך לא מוצאת דבר. שום מקום ישיבה. אני נשארת עומדת לבדי, כשרק הקיר מארח לי לחברה ותומך בגבי למשך שעת נסיעה שלמה.
אך זה לא כזה נורא. עדיין יש לי את חברי הטוב- הטלפון. אך אני מוציאה אותו ומגלה שנגמרה הסוללה. נהדר, שברתי עוד שיא כעת- הזמן הקצר ביותר שבו אפשר לבזבז סוללה של טלפון. למראה הראשוני אני מתאכזבת שעליי להעביר את שעת הנסיעה בשעמום, אך מגלה שטעיתי. עדיין נשאר לי החבר הטוב מכולם- העולם שלי. אז אני נבלעת שוב אל תוך העולם שלי, והפעם עד סוף הנסיעה. אני שוקעת בכל מיני מחשבות בתוך העולם הקטן שלי. כמה נהדר. זהו מקום שלו, מקום נפלא. מקום שבו שופטים רק אותך. מקום שבו שופטים אותך על פי האני הפנימי שלך, על פי מי שאתה באמת. ולא על שום דבר אחר.
תגובות (11)
נפלא! אין לי שום ביקורת… תמשיכי ככה!
תודה(:
משהו מפריע לי ואני לא מוצאת אותו, אז אני אקרא עוד מעט ואחזור
מסכימה איתך, גם לי משהו קצת מפריע, אך לא ידעתי לזהות מה.
תודה לך, אשמח אם תוכלי למצוא את מקור העניין בעבור שתינו(:
ארורה שמחה שהגבת לי בדף שלי, ככה פתחתי את העינים לראות אותך…
אז קודם כל הסיפור היה טוב מאוד. הרעיון שלו מצא חן בעיני, אומנם משהו בו היה חסר עקביות(אם לא הבנת זה בסדר, אני גם לא מצליחה להסביר, אולי זאת שלפני עלתה על זה)
יש לי רק עוד כמה הערות תכניות:
~אנשים צוהלים(רק לי הרגיש שתאור האנשים ברכבת אינו מתאים, מי צוהל בתחנת רכבת? (חוץ מילדים).
~שורצים(אולי התכוונת ל-)"שרצים"
-אחוזה בתקווה(נראה לי לא נכון לכתוב את זה, כי זאת את שאוחזת בתקווה לא התקווה בך)
מקווה שהבנת אותי
יוקי
היי יוקי,
תודה על התגובה.
דבר ראשון, קוראים לי אורורה, ולא ארורה חחח
הפירוש של השם הוא זוהר קוטבי, אם את מתעניינת(:
כל הנקודות שלך הובנו היטב, אני מבינה למה כוונתך ב"חוסר עקביות" ואני מבינה עכשיו מה הדבר הזה שלא הסתדר לי כל הזמן הזה, אך לצערי איני יודעת איך לתקן אותו, אשמח אם תוכלי לעזור.
בכל מקרה, אני אלך עכשיו לתקן את השגיאות וכמובן אקח לתשומת ליבי לפעם הבאה(:
סיפור יפה, מה שהפריע לי שלא הייתה בו כל כך עלילה.. אבל הוא כתוב ממש יפה. ברוכה הבאה לאתר!
תודה רבה על התגובה(:
וכן, לא הייתה בו כל כך עלילה אלא יותר פואנטה(שאני מתחילה לחשוד שאף אחד לא הבין אותה כי לא מתייחסים לפואנטה בכלל).
בקיצור, תודה(:
כנראה שבאמת אף אחד לא הבין אותה. אולי תסבירי? :)
הפריע לי ההשוואה בין העולם שלך לבין הפלאפון, שהוא למעשה חלון לעולמם של אחרים, אבל הסוף היה נפלא, אמיתי ונכון.
תודה רבה, שמחה שהבנת ואהבת את הפואנטה…
והכוונה הייתה שהיא משחקת במשחקים ולא מתכתבת עם אנשים אחרים או משהו בכיוון הזה.
–
וסול, מצטערת שאני רואה את התגובה שלך רק עכשיו! 0: איזה מוזר שלא שמתי לב קודם. אני לא חושבת שזה כבר כל כך רלוונטי, אבל אם תרצי הסבר בכל זאת, אשמח לפרט.