לונה ושגיא פרק 14
לונה הביטה באימא שנכנסה לחדר של אבא בבית החולים ומבט דואג בפניה, כאילו סלחה לו על כל מה שעולל להן בשנתיים האחרונות.
היא התיישבה ליד שגיא והתנשמה בכבדות.
"את בסדר?" שאל שגיא.
""אבא שלי בסדר" ענתה והתעלמה מהשאלה.
"כן, שמעתי את הרופא" ענה שגיא"אבל שאלתי אםאת בסדר".
היא משכה כתפיים "אני מניחה שכן" ועצב נפל עלייה.
היה קשה לה לראות את אביה שוב נוכח בחייה, היא ידעה שהוא לא ישתנה.
דמעות הציפו אותה ושגיא הביט בה מודאג, לא מבין מה קרה לה.
"בואי שנייה" אמר לה והוביל אותה לאחורי בית החולים.
היה שם פארק ישן ושתיי נדנדות שחוקות.
שגיא התיישב על אחת מהן ולונה על השנייה.
"את יודעת מה מרגיע אותי, הטבע" אמר שגיא והשקיף על השדה הפתוח שניצב מולו.
הוא עצם את עינייו ונתן לרוח השורקת לסחוף אותו.
"נראה שאת נסערת, תביטי ביופי שבעולם ותאמיני לי שזה יתן לך הרגשה שאת יכולה להתמודד".
לונה הביטה בפניו של שגיא, עצובות משום מה אבל נחושות.
הוא פקח את עיניו לפתע ולונה הסיטה את מבטה ממנו במהירות, כנתפסה בחטא.
לונה הניעה את הנדנה והחלה להתנדנד בקצב מהיר , הרוח הכתה את פניה ושגיא עשה כמוהה.
היא החלה לצחקק כשהסיטואציה הזכירה לה ילדות ישנה.
שגיא הביט בה צוחקת כשהשיער שלה מתבדר ברוח הלוך ושוב כשהנדנדה עולה ויורדת.
"יפה לך צוחקת" החמיא לה.
לונה השתתקה וירדה מהנדנדה.
"למה אתה כזה נחמד?" שאלה ברצינות.
"כזה אני, מה מוזר בזה?" השיב בשאלה.
"כנראה שאני לא רגילה".
הוא הביט בה והתמכר לאדישות שהפגינה מדי פעם.
הוא ירד מהנדנדה והתיישב איתה בספסל, קרוב מידי.
לונה התרחקה ושילבה את רגלייה בין ברכיה.
"שגיא" אמרה לונה.
הוא הביט בפניה השלוות והעצובות טיפה והתענג על שמו שנישא בפיה, יפה ואמיתי.
"מה קרה בין אבא שלי לאח שלך". שאלה ולא העזה להביט בו.
"אבא שלך חבט באחי יקיר במוט עבה וקשה " ענה וכאב לו לדמיין את אחיו שוכב בבית החולים עם חבלות ותחבושות על הפנים.
לונה הזילה דימעה וניגבה אותה מיד.
היא החליטה לספר לו.
"אבא שלי, הוא אכזרי כזה כפי שאתה מבין" התחילה ולא עצרה "מידי לילה הוא מכה את אמא שלי ואין לו טיפת אינושיות. לפני כמה שבועות הוא העז להרים את ידו גם עליי והחבלות שבידיי זה ממנו, אני לא מנסה להתאבד" לונה פחדה להביט בשגיא, פחדה לראות חמלה, צער ואפילו יותר מזה, רחמים.
"אבא שלי שאפילו אני מתביישת לקרוא לו ככה.
הוא הסיבה שבגללו אני לפעמים מתרחקת מאנשים, הוא הסיבה שאמא שלי בוכה כל יום ואני, צריכה להאזין לה. אבל אסור לי להגיב כי כביכול … אני לא שומעת בחדרי האטום. ". הפעם היא הביטה בו וראתה בעיניו מבט אחר, שונה שלא חשבה שתראה.
מבט מבין ואפילו מעריך על ההתמודדות.
הוא קיווץ את מצחו ופגע באגרופו בספסל המתנדנד קלושות.
עבר בו כעס עצב ומבט מעריך על האומץ שלה לספר.
"אתה לא מגיב במילים" הגיבה לונה לשתיקתו הכאובה.
"אני רוצה לחבק אותך" אמר לה ושיפשף את פניו בשתיי ידיו הגבריות והחמות שמתאפקות לא לגעת בלונה, לא לנחם, לא לחוש.
"אני אסתפק בידיעה" היא אמרה והמשיכה להביט בעיניו הטובות.
תגובות (0)