ההומאני

"אתה טיפש."
"זה פוגע בי מאוד." טען האיש בחליפה.
"וטוב שכך." השיב הזקן.
"נו באמת מר.." האיש בחליפה עלעל בדפיו, "אוּלָָׂמי, תפסיק להיות מיושן. השנה שנת 2078, לא הגיוני שאדם בגילך יישאר בחיים."
"אולי אני מיושן אבל לפחות נשארה בי עוד שפיות בקודקוד. פעם בינך לבין אחותך היה קשר נורמלי. מאמך הייתה יונק בגיל חודש ובזה זה נגמר, ואת הכלב הייתה פשוט מוציא לטיול ומלטף מאחורי האוזן! היום? שוכבים אחד עם השני כולם יחד עם כולם ללא פילטרים וללא חתונה."
"ידוע לך שמונוגמיה* לאורך זמן זה דבר פרמיטיבי נכון?"
"מי דיבר על מונוגמיה חתיכת טיפש?! דיברתי על קשרים בריאים בין המשפחה והסביבה!"
"כבר טיפלו בבעיית הילדים הפגומים בקשרי משפחה בעזרת הנדוס גנטי מזמן."
"אתה באמת אידיוט הא? אתה באמת לא רואה בעיה בזה שאח ואחות שוכבים אחד עם השני." התפלא מר אולמי.
"למה שתהיה בעיה עם זה?" שאל בתמיהה האיש בחליפה. "לא מזמן שכבתי עם – "
"תחסוך ממני."
"מה?"
"אתה הזקן קשה השמיעה פה או אני?! תחסוך ממני!"
"או, אהמ.. אוקיי." קימט האיש בחליפה את מצחו כאילו לא הבין מה פעל לא נכון.
"הדור הזה יילך לאבדון.." מלמל מר אולמי לעצמו.
"בכל אופן לא על זה אנו מדברים." החזיר האיש בחליפה את שניהם אל הנתיב, "כל מה שאני רוצה זה שתחתום כאן על מנת שנוכל להעניק לך המתת חסד."
שתיקה קצרה.
"למה לעזאזל שארצה להתאבד?! אתה טוען שאני לא ראוי לחיות?!"
"בחיים לא אעז אפילו לרמוז דבר שכזה אדוני, אך עלייך להבין, אנו עושים זאת למען האנושות. תחשוב על כך – במקום להשקיע מיליון וחצי שקלונים בשירותי הסיעוד שאתה מקבל מהמדינה בכל שנה, ניתן להאכיל בסכום הזה חמישה יתומים לשובע במשך שלוש שנים ללא בעיה. תקשיב למוסר שלך אדוני, תחשוב על הילדים הרעבים שנמצאים במדינה שלנו."
"לא רוצה להיות מוסרי."
"וחוץ מזה אתה כבר לא בשיא, יש לך כאבי פרקים שמפריעים לך בהליכה, אתה לוקח בכל יום 15 כדורים שונים ואתה עיוור בעין השמאלית. לא יקח הרבה זמן וגם צלול כבר לא תהיה. לא חבל? אתה לא רוצה להפסיק עם הסבל? לאן עוד יש לך לשאוף?"
"קפוץ לי חתיכת פסיכופת עונד עניבה?! בשבילי אתה לא יותר מעוד טיפש מהמדינה שמנסה לשכנע אותי להתאבד!"
"הירגע אדוני.. זה לא טוב ללב שלך, אתה עוד תחטוף התקף לב – "
"למה שלך יהיה אכפת?! זה לא מה שאתה מנסה לעשות בן בליעל?!"
"אדוני בבקשה, אני לא רוצה שתחווה סבל מההתקף לב – "
"צא לי מהבית חתיכת מניאק!" קילל מר אולמי קללה לא מוכרת ומיושנת שהאיש בחליפה אפילו לא הכיר. הוא אפילו לא ידע בכלל מה זה אומר אם כבר הוא חושב על כך.
נפתחה הדלת ובנו נכנס אל הבית, מביט בשניהם, "מה כל הצעקות הללו?"
"האיש הזה מנסה להרוג אותי!" הצביע מר אולמי לעבר האיש בחליפה.
"לא לא לא. ישנה אי הבנה. אתה בנו אני צודק?"
"כן ומי אתה אם אפשר לשאול?" הבן הצמיד את ידו לאחורי גבו, לאקדח הפעימות שנח בנרתיק שמכוסה תחת חולצתו.
"אני נהוראי שרעבי, עובד מטעם מחלקת המתות חסד לקשישים במשרד הסוציאליזם."
"אני מבקש ממך שתצא מהבית או שאירה בך, זו זכותי על פי החוק."
שרעבי לפתע החוויר, אסף את דפיו, השאיר את המסמך על השולחן וכשעמד בדלת אמר במהירות. "תוכל לשלוח לנו את המסמך חתום דרך דואר טלפורט."
"צא!" דרש הבן.
שרעבי נס דרך הדלת כל עוד נפשו בו.
"טיפש.." מלמל אולמי. הוא הביט בבנו בתשישות. "אתה יכול להביא לי קצת מים דור?"
"בטח אבא."
הוא נכנס למטבח וחזר עם כוס מים קרים, אביו שתה אותם ביד צנומה ורועדת, עטורת ורידים ירוקים ומקומטים. כמה טיפות חמקו מפיו וזלגו לסנטרו. הוא הניח את הכוס על שולחן הזכוכית ואמר, "אתה עוד מהיחידים שלא קוראים לאביהם בשמם הפרטי.. לא אתפלא אם אגלה שאתה היחיד."
"למען האמת אני לא היחיד. אתה זוכר את המפקד שהיה לי בצבא? הקשוח הזה שכולם פחדו מפניו?"
"זה שהיו לו בעיות בזוגיות עם החבר שלו?"
"כן." אישר בנו.
"מה איתו?"
"לפעמים כשהוא דיבר עם אביו בטלפון הוא לא קרא לו בשמו הפרטי. הוא קרא לו אבוש."
מר אולמי גיחך, "אז עוד יש תקווה לדור הארור הזה.."
"אבא.. אפשר לשאול אותך משהו?"
"כן?"
"אולי לא תאהב את השאלה שלי אבל.. למה באמת אתה לא רוצה לקבל המתת חסד?"
"הסיבה היחידה שאני לא דוחף את מקל ההליכה שלי לנחיר השמאלית שלך זה בגלל שאתה הבן שלי."
"אבא לא התכוונתי – "
"אפ אפ אפ." הרים אביו את אצבעו וחייך, "לא סיימתי.. ברור לי מאיפה מגיעה השאלה הזו. וזה בסדר, אני מבין אותך. זו החברה שהעלתה בך את השאלה הזו. אתה חלק ממנה, איך לא תתבלבל?"
"באמת ששאלתי מתוך רצון לדעת זה הכל."
"זה בסדר בני.." אישר אביו, חייך חיוך חמים וטפח על לחיו של בנו בחיבה. הוא הביט הצידה והרצין אט אט. "אני אסביר לך למה אני לא רוצה להתאבד."
"נו?" הפציר דור, "למה?"
"נכון.. כואב לי הגב, אני לא יכול להתקלח לבד ורוב הזמן אני נמצא בבית. ואם אני לא נמצא בבית זה בשביל לשבת על הספסל ולהביט בצעירים עוברים ברחוב. רחוב ללא זקנים.."
אבא נאנח והמשיך, "אני בודד ללא אמא שלך ובזה אני מודה, ואם יש שם גן-עדן נשכח אי שם למעלה הייתי שמח לראות אותה שוב.. החיים שלי באמת נראים חסרי טעם והכל אבל.. אני.."
"מה אבא?"
הוא הביט בו בעיניים לחות, זקנות ועייפות, שמביעות בצורה כה עמוקה אמת פשוטה כל-כך, שדור יזכור את הרגע הזה כל חייו. הוא אמר –

"אני פשוט רוצה לחיות."