נון סטופ – פרק 21 – המקום האמיתי

ידעתי שאני אהיה חייב להישאר כאן. בזה הייתי בטוח. אני כן צריך להגיע הביתה, אבל ידעתי שאם אצא מכאן, גם אם זה יהיה היום, עכשיו, הרגע, וגם אם זה יהיה בעוד יומיים, הם יתפסו אותי. הם יתפסו אותי ויהרגו אותי, ואני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה. עדיף לי להגיע הביתה חי.
מצד אחד, אני חייב להישאר כאן ממלא סיבות. לא אצליח לחזור הביתה. מצד שני, אני לא יודע מה זה המקום הזה, אבל אני רואה שיש כאן מלא חדרים ומלא מיטות. זה מין… פנימייה? מוזר. אני לא מכיר שום פנימייה קרובה לבית שלי. אני כנראה ממש רחוק ממנו.
רחוק, מהבית. איך אני אחזור הביתה? איך אגיע אליו, ואיך אצליח להיפטר מהסוכנים האלה שרודפים אחריי? אצטרך למצוא דרך, כי זה או זה או למות. ואני אשרוד. אני יודע שאשרוד. אני לא אמות כל כך בקלות. אני אצליח.
אבל עמוק בלב ידעתי שלא. לא ידעתי, אלא יותר חשבתי. אני צופה את העתיד, ואני רואה שאני לא חוזר הביתה והחיים שלי כמו קודם. אני רואה חיים שונים, אחרים, ובסופם מוות. אצטרך למצוא דרך להמשיך לחיות. להמשיך לחיות חיים שקטים, שלווים, רגועים ונעימים – בלי סוכנים, ערפדים, יריות, סכינים ומוות.
יצאתי מהארון בחשש. בתחילה פתחתי אותו לאט והצצתי ימינה ושמאלה. הקלה. אין כאן אף אחד. הסוכנים הלכו. הם חושבים שאני לא נמצא כאן, שברחתי ושהם מבזבזים את זמנם. היה לי מזל, ללא ספק, יותר מזל משכל. למרות שמזל לא שולט כאן – אם הוא היה שולט לא הייתי מגיע למצב בו אני כמעט מת.
בשנייה שהוצאתי את רגלי מהארון ודרכתי על השטיח הכחול, פחדתי. אני לא יודע למה, אבל אני יכול לנחש שמהעובדה שאם אני לא אסתתר אני אמות. ואז שמתי לב שדרכתי על רגל שמאל. טוב, אבל זה שטויות, נכון? זה לא אמיתי! מה זה משנה אם זה היה רגל ימין? מה, אם הייתי דורך על רגל ימין הייתי חי, ועכשיו דרכתי על רגל שמאל אני אמות?
תפסיק, אורן. תפסיק. זה הכל בראש שלך. אתה צריך לחשוב אחרת. לא לחשוב על זה שאתה הולך למות, כי בסוף זה באמת יקרה. אתה צריך לחשוב על זה שאתה הולך לחיות. לחיות חיים מאושרים ובריאים. ואם אתה תחשוב ככה, זה יקרה. כן. אתה הולך לחיות, ושום דבר לא ישנה את זה.
ואם אתה רוצה לחיות, אורן, אתה נשאר במקום הזה כמה ימים. זה יהיה המקום האמיתי שלך, לפחות לימים הקרובים, מקסימום לשבוע הקרוב. מה אני אעשה עם אמא ואבא? אני לא יודע, אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. מה שחשוב זה שתחיה. והם כבר יבינו. אני בטוח.
עכשיו הייתי בתוך החדר בסוג של תחושת סיפוק. אני אחיה, ושום דבר לא ישנה את זה. אז כמה ימים אני לא אתראה עם אמא ואבא, אבל אגיע אליהם. אני אראה אותם שוב. אני מבטיח לעצמי. לא אתן שלא אראה אותם. ועכשיו יצאתי מהחדר והתחלתי ללכת. התחלתי ללכת, במקום האמיתי.