מבוך האשליות- פרק 22

לסקיי לא היה מושג למה הסכימה להצעה של הפולש, ג'יימס. חוץ מההבטחה שלו ליידע אותה בחדשות שלא ידעה, לא הייתה לה סיבה מספיק טובה להקשיב לו.
טוב, אולי חוץ מהעובדה שהיא לא באמת רצתה לפגוע בו מלכתחילה. בכל זאת, היא המשיכה להחזיק בקשת המתוחה ובחץ שבשחרור יד זעיר יהיה מסוגל לפגוע במטרה שלו.
"אני מודה לך שהסכמת להקשיב לי." הוא פתח בשיחה שלהם מחדש בנימוס משונה ושקט.
"אני מניחה שלא הייתה לי ברירה." היא השיבה, אך בעיקר לעצמה. היא באמת הרגישה שזו הייתה האפשרות היחידה שלה במצב.
"את חדשה, אני צודק?"
"כ-כן. אז?" היא ניסתה לשמור על קור רוח ורצינות מוחצנת, בדגש על ניסתה. היא מעולם לא הייתה אחת שמצליחה לשמור את הדברים בבטן שלה, ולא הייתה שחקנית מוצלחת במיוחד.
"אז יש לך סיכוי להינצל, לפני שיהיה מאוחר מדי." הוא הסביר לה והיא לא רצתה להאמין למה שחשבה שעומד להגיע מפיו.
"להינצל ממה?" היא רצתה שיגיע ישר לעניין אבל חששה לבקש.
"הברית שאת משתייכת אליה, הצלפים, הם מסוכנים והם רודפי בצע." הסביר לה.
"הם המשפחה שלי, תיזהר במה שאתה אומר." סקיי אמרה כשלא הצליחה לשמור על כך בפנים. היא הרימה את הקשת שלה וכיוונה את חוד החץ לחזה של ג'יימס.
"אני אומר לך את האמת." הוא הסתכל אל עיניה. "ואני יודע שאת מאמינה לי, ואני בטוח שלך בעצמך יש איזה חשד קטן."
"אתה טועה."
"ואת שקרנית גרועה." אמר. "הצלפים משתפים פעולה עם הדוכסית."
"מי?" סקיי הורידה חזרה את נשקה ודבריו השרו עליה בלבול שמזמן לא חוותה.
"הדוכסית. היא אישה רמת מעלה מהרי הצפון, היא סוחרת, בבני אדם בין היתר, והיא מסוכנת מאוד."
"רובין אמר שאסור לי לבטוח באיש. אני לא מאמינה לך." אחיזתה על נשקה התהדקה תוך כדי.
"עזבי את הנשק ותקשיבי לי, כי אני רוצה בטובתך." היא עשתה כדבריו מבלי להסס. היא שמה לב לפרצוף העקום והמתוסכל שלו כשדיבר איתה. "הדוכסית עשתה הרבה דברים גרועים בשביל כסף, ואני איבדתי את רוב האנשים שלי בניסיון לעצור אותה. את נראית כמו ילדה טובה, ואני לא יכול לחשוב על זה שתסתבכי במשהו שאין לך שום קשר אליו."
"הבנתי."
"אז את מאמינה לי."
"כן."
"ואת מבינה אותי."
"כן."
"ואת תעזבי את המקום הזה עכשיו."
"-פלישה זה משהו אחד שקשה לי להבליג עליו, אבל לגנוב חברה לצוות זה כבר פשע." קול גברי פנה אל ג'יימס מאחור והוא הרגיש מגע חד ומאיים בעורפו. הוא הרים את ידיו וסרק במבטיו את הסביבה. הוא היה מוקף בצלפים שכיוונו אליו ואל חבריו את נשקיהם. "ולשקר לה, זה גם, מאוד לא בסדר."
ג'יימס גיחך לעצמו בשקט. "אתה רובין?" הוא שאל אותו.
"בכבודו ובעצמו." רובין הודה.
"אז תעשה לי טובה, רובין, תניח את הקשת ותגיד לחברים שלך לעשות את אותו הדבר." בדיוק לאחר שביקש ממנו, ג'יימס הרגיש איך התחושה העוקצנית שעל גב צווארו נעלמת לאט. הנשקים של שאר הצלפים ירד למטה, לפי הוראתו. "תגיד לה שאני צודק." ביקש ממנו.
סקיי הרימה את מבטה בהתאוששות ולא הבינה מה קורה בדיוק. היא ראתה את רובין מסתכל עליה, ושמעה אותו אומר לה. "הוא צודק, ילדה. כל מה שהוא אמר לך נכון."
"מה?" קולה של סקיי נשבר. "אתם עובדים עם האישה הזאת?"
"אנחנו עושים מה שהיא מבקשת, והיא מעניקה לנו גמול מתאים." רובין המשיך לומר לה בלית ברירה. סקיי הסתכלה עליו טוב-טוב, לבדוק שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר, שהבחור הזה, ג'יימס, לא מכריח אותו בצורה כזאת או אחרת לשקר לה.
הוא לא שיקר לה.
עיניה נפערו וליבה נפל באכזבה. היא זרקה את נשקה על הקרקע בהרגשת תבוסה גדולה.
"עכשיו, אני רוצה שתפסיקו לעבוד איתה." ג'יימס ביקש ממנו. "בפעם הבאה שהיא תבקש מכם משהו, תעשו את הדבר הנכון."
"בסדר."
התשובה שלו סיכמה את המטרה שלשמה חברי האחווה של ג'יימס הגיעו למחנה. הוא התחיל ללכת ולעזוב את המקום, וחבריו אחריו. סקיי סרקה את כל הצלפים והכריחה את עצמה לחשוב מהר מה הצעד הבא שלה.
היא הסתובבה ופנתה ללכת יחד עם ג'יימס.
"אתם לא רודפי בצע, נכון?" היא הייתה חייבת לברר.
"לא." הוא השיב לה בבטיחות.
"אז אני מצטרפת אליכם."

טוביאס ראה את עצמו בתוך סבכי העצים של המבוך, לבדו.
הוא שמע צעדים קלים רצים לעברו ממרחק, וליבו החל לדהור כששמע את הקול השמח והמוכר קורא אליו.
"טוביאס!" הנערה הבלונדינית רצה לקראתו בחיוך שהדביק לו על פניו חיוך זהה.
"דניאל." הוא שמח לראותה, ולא הצליח לעצור בעדו מלרוץ אליה.
היא חיבקה אותו בזרועותיה החזקות והמטעות.
"אני מצטער." הוא התחנן לפניה כאשר התנתקה ממנו.
"אני יודעת. אני מבינה, זו לא אשמתך." החיוך שעל פניה לא ירד.
"באמת?" שאל, והיא הנהנה בהסכמה. הוא התקרב אליה והצמיד את שפתיו לשלה. זה הרגיש לו נכון והרגיש לו אסור, אבל הוא לא נרתע מכיוון שהיא לא עצרה בעדו.
הוא החליט להתרחק ממנה מרצונו.
"זה לא בסדר." הוא אמר. "מה קורה כאן?"
"זה היער." היא אמרה לו. "אתה נפלת לאשליות שלו, האשליות החזקות שלו, הן גורמות לך לחלום בהקיץ, והכל נראה אמיתי כל כך."
"זה החלום שלי?" שאל.
"כן. אתה אוהב אותי, אבל אתה יודע שזה לא יכול להתממש, כי אני עדיין כועסת עלייך, ומסיבה מעורפלת למדי." היא המשיכה להסביר לו. "אתה צריך לספר לי באמת מה קרה אז, טוביאס, אם אתה באמת רוצה שאני אסלח לך."