אנשים מיוחדים פרק 8: מחשבות
"נוי בבקשה!, אני חייבת לדעת, להבין מה קורה כאן, מה קורה לי" נוי הרימה את מבטה על החלון ואז החזירה את מבטה עלי "בסדר אני אספר לך את הכל, גאי לא יואהב שאני מדברת איתך על זה,… רגע מה בדיוק קורה איתך?" נוי הסתכלה עלי במבט סכרן "אממ , אל תשני את הנושא אני שאלתי קודם" היא גיחכה ותפסה את ידי ולקחה אותי לעבר המיטה, התיישבה לידי והביטה ישר על עיניי ואמרה "אין בעיה ברגע שתחזרי מבית הספר אני אספר לך הכל בפרטי פרטים, כל מה שתירצי לדעת אני אספר לך, מבטיחה עכשיו ספרי לי מה קורה איתך" חייכתי עליה ואמרתי "כשאחזור מבית הספר אספר לך" נוי צחקקה והושיטה לי את הבגדים "בסדר, תתלבשי ותרדי למטה אדם בטח כבר מחכה לך", הסתכלתי על הבגדים שנוי הושיטה לי, זה הצחיק אותי כמה שנוי למדה להכיר אותי ביום אחד וכבר מכירה את סיגנון הלבוש שלי, היא נתנה לי מכנסוני ג'ינס קצרים, חולצת טי לבנה, עליונית ארוכה בצבע חום ומגף קצר בצבע חום עם גרביים גבוהות אפורות, התלבשתי מהר וירדתי למטה בכניסה לחדר האוכל אמד גאי לבוש בחולצה לבנה מכופתרת ועניבה "מישהו התגנדר, זה בשבילי?" הוא חייך עלי והרים את כוס הקפה שלו "תופתעי לדעת שלו, אלו בגדי העבודה שלי" ניגשתי על השולחן ולקחתי פרוסת לחם עם ריבה "ובמה את העובד אם אפשר לישאול?" פתאום נוי נכנסה לחדר ומייד אחריה אדם "לא ידעת חצי מהחברות הגדולות בעיר שייכות למשפחה שלגאי, למשפחה שלך" היא אמרה עם חיוך והושיבה אותי ליד השולחן "אוקי עכשיו כולם לשבת מסביב לשולחן, אני לא אוהבת כשאתם פשוט לוקחים משהו לנשנש והולכים" "מצטער אחות קטנה אבל אני ורובי צריכים לצאת, קדימה בואי" קמתי מן השולחן ורצתי אחרי אדם לעבר היציאה.
"המכנסיים שלך קצרים מדי" אחרי עשר דקות שלמות של נסיע יחד הוא לא אמר לי מילה וזה מה שהוא בחר להגיד "הם לא קצרים מדי הם קצרים במידה הנכונה", הוא מעצבן אותי בכל פעם שהוא פותח את הפה, "השער שלך מבולגן, לא הסתרקת בבוקר?" הוא הניח את ידו על ראשי וליטף את השער שלי בחזרה למקומו, הופתעתי כל כך שפשוט מצאתי את עצמי מסמיקה כל כך שהייתי בטוחה שאני אדומה כמו עגבנייה, הרמתי את ידי לחסות את פי "אני לא כלב אל תלטף אותי כמו אחד" הוא חייך חיוך מאושר כאילו קיבל את מה שרצה והחזיר את מבטו על הכביש "הגענו, זה בית הספר החדש שלך" הבטתי לעבר בניין ענק מוקף בילדים ובני נוער יושבים וצוחקים על הדשה סביב הבניין ופשוט הרגשתי שאני רוצה לברוח "הכל בסדר?" אדם שאל אותי עם חיוך "כן, אני פשוט לא הלכתי מעולם לבית ספר אז אני קצת לחוצה" אדם יצא מהרכב וניגש על הדלת שלי ופתח לי אותה, הושיט לי את ידו והוציא אותי מהרכב "בואי ניכנס ביחד" הבטתי בוא וצחקתי "אני לא צריכה שתיכנס איתי" הוא גיחך "אני לא ניכנס איתך, את נכנסת איתי" הבטתי בו במבט מבולבל "אני המורה להיסטוריה בבית הספר הזה, בגלל זה גאי שלח אותך דווקא לפה, כדי שלא תיהיי לבד ואני אגן עלייך אם יקרה משהו" עכשיו הכל היה ברור לי למה פתאום הוא נחמד עלי, כל זה בגלל גאי הוא בטח ביקש ממנו להגן עלי ובגלל זה הוא התהפך ונהייה נחמד עלי, אני צועדת איתו במסדרון וכולם מביטים בי אבל לא ממש אכפת לי הכל מהדהד סביבי, פתאום אני מרגישה צמרמורת מוזרה סביבי משהו לא בסדר, אני עוצרת ומביטה סביבי אבל הכל ניראה רגיל "הכל בסדר, בואי את תאחרי לשיעור הראשון שלך" הראש שלי מהדהד משהו ממש לא בסדר ואני מרגישה את זה בחוזקה, אני רואה דמות מלפנים מישהו נכנס למסדרון, זה בחור אבל מי זה, אני לא מצליחה ליראות אותו בגלל אור השמש מאחוריו הוא ניראה כדמות חשוכה, פתאום הצלצול מצלצל וכאילו מעיר אותי מחלום אדם תופס בידי ומושך אותי לעבר הכיתה "בוקר טוב, כולם לשבת במקומות, יש לנו תלמידה חדשה בכיתה, זאת היא רובי" לא הייתי מרוכזת בדבריו של אדם עדיין ניסיתי להבין מה קרה "רובי?… רובי?!" "אה כן… אני רובי היי" כל הכיתה התחילה לצחוק "פשוט שבי" אמר אדם במבט של אפיסת כוחות, הרגשתי נבוכה כל כך ששוב הסמקתי והרמתי את ידי כדי לחסות את פי "טוב" אמרתי בשקט והתיישבתי בשולחן שקרוב לחלון.
ההפסקה התחילה ופשוט רציתי להעלם, לא היו לי חברים מעולם ולא ידעתי איך לרכוש אותם לא ידעתי מה לעשות, והתחושה מהבוקר עדיין לא עברה, "היי" הרמתי את מבטי ניגשו עליי כמה ילדים מהכיתה "אני רונה זה צחי, שון, דין ואמנדה, את רוצה לאכול איתנו בקפיטרייה אולי?" זה היה נחמד מצידם לגשת עלי הרגשתי שמחה הבטתי לעבר הלוח וראיתי שאדם עדיין אומד שם ומביט בי, הוא לא ניראה שמח במיוחד הוא הביט בדין ופשוט יצא מהכיתה "אמממ בטח בכיף" עניתי "אוקי בואי" רונה חייכה עלי והושיטה לי יד, היא ניראת ילדה נחמדה מאוד, אנחנו יושבים בקפיטרייה צוחקים ואוכלים, צחי ואמנדה ביחד כבר שנתיים ושון ורונה רק התחילו לצאת הם זוגות ממש חמודים הם כל הזמן יחד והם די דביקים וזה קצת לא נעים כשהם מתחילים עם הפוצי מוצי שלהם באמצע הקפיטרייה אבל זה לא כזה נורא, אבל דין זה סיפר אחר, הוא ניראה ילד מאוד פלרטטן ואני לא אוהבת את זה, מהרגע שהגענו לקפיטרייה הוא שם עלי עיין, הוא התיישב לידי וכל הזמן זורק לי הערות פלרטטניות, התחיל לי שוב כאב ראש לא חזק כל כך כמו הפעמים הקודמות אבל זה היה די מטריד "היא ממש חמודה וגם יפה אולי ילך לי איתה" זה היה הקול של דין "סליחה, אמרתה משהו דין?!" דין הסתובב עלי "לא, אבל אני אגיד כל מה שתירצי אם רק תבקשי" לא הבנתי מאיפה זה הגיע "לא לא צריך, לא משנה" עוד משהו מוזר קורה "איזה עצבים היא הגיע ועכשיו הוא בקטע שלה" הפעם זה היה הכל של רונה אני לא מאמינה לזה אבל ניראה לי שאני שומעת מחשבות עכשיו "יופי לי, אני השתגעתי" אמרתי את זה בטעות בקול "כבר השתגעת ממני" דין חייך עלי בהתחכמות "כן ברור, אתה לא רואה כמה שאני אוהבת ליהיות סביבך?" אמרתי בטון ציני "אני לא מאמינה שהיא מדברת עליו ככה, הלוואי והוא היה מתייחס עלי" אני לא מאמינה שאני שומעת את המחשבות של רונה ויותר אני לא מאמינה שהיא יוצאת עם שון שהוא בחור כל כך נחמד וחמוד אבל היא מעדיפה את דין ולפי מה שאני מבינה היא רק יוצאת עם שון כי היא חשבה שזה יגרום לדין לקנא מה שברור לא הצליח לה "טוב אני צריכה לזוז היה לי ממש כיף איתכם אבל יש לי כמה דברים לסדר במזכירות" אמנדה וצחי סוף סוף הרימו את ראשם אחד מהשנייה והביטו בי "אוקי ביי רובי נדבר בהפסקה הבאה" נופפתי להם לשלום והלכתי, "אני לא מאמין שלא למדתי למבחן במתמטיקה", "שכחתי את הספר בבית מה אני עושה עכשיו?!", "אני אוהבת אותו, הוא כזה מושלם" המחשבות של כולם מתרוצצות לי בראש, היה לי מספיק קשה עם המחשבות שלי אז עכשיו המחשבות של כלום בתוך הראש שלי, הראש שלי הולך להתפוצץ אם זה ימשיך ככה, אני תופסת את הראש שלי בשתי ידי וממשיכה ללכת, אני לא מביטה לאן אני הולכת ואני מתנגשת במישהו "סליחה לא ראיתי לאן אני הולכת" אני מרימה את ראשי ורואה את אדם "זה כאב את בטוחה שזה לא היה בכוונה להרוג אותי?" הוא אמר בצחוק ואז הביט בי יותר בבחינה "את בסדר את…" אני תופסת את ידו בחוזקה "הראש שלי מתפוצץ! תעזור לי!" אדם תפס אותי ומשך אותי לכיתה הכי קרובה וסגר את הדלת, הכיתה הייתה ריקה, נפלתי על הרצפה, אדם ניגש עלי וליפף אותי בזרועותיו "מה קרה? מה יש לך?" הכאב פתאום נעלם הכל היה שקט שוב לא שמעתי יותר את המחשבות של כולם גם לא את של אדם "מה קרה עכשיו?… למה הכל שקט פתאום?… למה אני לא שומעת אותך?!" אדם הסתכל עלי מבוהל "את לא שומעת? התחרשת?!" המבט בעיניו ניראה כל כך מבוהל "לא לא אני שומעת אותך מדבר אבל אני לא שומעת את המחשבות שלך…" פתאום הבנתי מה אני אומרת ועד כמה זה נשמע מטופש "למה את אמורה לשמועה את המחשבות שלי?, את בטוחה שאת בסדר?" התחלתי לצחוק, לא ברור לי כל כך למה פשוט לא הצלחתי להפסיק, "אני בסדר זה סתם היה מלחץ, התחילו לי הזיות" זזתי מאדם בכוונה לקום אבל הוא לא נתן לי ומשך אותי בחזרה לעברו נפלתי כל כך קרוב לפניו שחשבתי שהוא יכול לשמוע את הלב שלי דופק "אל תשקרי לי!, התחלת לשמוע מחשבות?" לא ידעתי מה לענות, מה יכולתי לענות, "כן…".
תגובות (1)
קצת לא ממש ברור אבל נחמד ומעניין