פרק 1- ויקטוריה סטארס

"סטארס! אם לא תראי לנו שעדיין יש לך את הכישורים להשאר בצבא הזה את לא תיהי פה! מובן?! עכשיו רדי ל-50! ולא אכפת לי שיורד שלג!" המפקד הרוסי שלי צעק, השנה היא 1930, חשבתי, בזמן שביצעתי את המטלה שהמפקד צעק. רק עוד מעט ואז אעבור לגרמניה, ואז אהיה ויקטוריה הגרמניה, או שאולי אשנה את שמי. שנה של קרבות, עינויים וקצת הנאה בצבא הרוסי של הארץ הקרה, ואז אסתלק מפה. לנצח. נוטשת אחרי ילד בן 5. ילד צעיר, בעל עיניים אפורות כמו שיש לי, ושיער חום כמו של אביו. "עכשיו תצטרפי לפלוגה שלך! הם כבר יצאו לדרך ביער." המפקד אמר. קמתי, והתחלתי לרוץ תוך כדי שניקיתי את גבי והנשק טופף על גבי במקצב אחיד. היער היה בעל עצים גבוהים בעל עצים דקים וענפים עמוסים בשלג. המגפיים השחורים הגדולים היו כבדים לי פתאום. הרגשתי שבא לי להפוך לנמרה הלבנה בעלת העיניים האפורות בהירות שלי. היער פיתה אותי לחזור להיות נמרה. העיניים המשקיפות של המפקד שלי מנעו ממני להפוך לנמרה הלבנה ההיא. רצתי, מתנשפת ומתנשמת, עד שהגעתי לפלוגה שלי, שמתאמנים. כמה אתגעגע לנוף הפראי של רוסיה. ארץ יפה, ללא ספק.
אבל גם התגעגעתי הביתה, לצ'כיה. לארץ הציורית שלי, לבית החם עם האח הדולקת ואמא אוליביה ואחי, שלא אשכח את נשעות והימים שהיינו יושבים ואני הייתי לומדת איך לתפור, ואחי היה רוקם על כל מה שהייתי תופרת, אמא היתה מרפאת בימים הקשים ואחי תמיד שמר עליי כשאמא עבדה. כשגדלתי,עם הזמן, אמא הסתלקה מהבית, ואחי ואני שמרנו על הבית. בית רעוע אבל ככה אהבנו אותו. כשאחי גדל הוא היה צריך גם לפרנס אותנו, אז הוא הלך ללמוד לצוד, ואני… אני המשכתי לתפור. ויקטוריה סטארס, הבת של אוליביה סטארס.
"סטארס! תיהי מפוקסת! יש פה נמר!" המפקד גער בי בשקט. הנהנתי והרמתי את הרובה שלי, מקלע ישן אבל שמיש. חיכינו בשקט, מחכים לצוד, נלהבים. חכינו במשך רבע שעה של מתח, ואז ראינו תזוזה, חתול גדול ללא ספק. פסים שחורים, מרשימים, אצילים, מרתקים. החיילים חיכו עוד קצת ואז פתחו באש. ראיתי את הפרווה הלבנה מתחוררת והרגשתי כאילו מחוררים את הגוף שלי. בתור נמרה לבנה זה כאב. לא יריתי בו, בנמר בגדול והמרשים הזה, אבל לא נשאר בו עוד רוח חיים. חזרנו למחנה כשארבעה חיילים סחבו בשמחה את ה"אוצר" שלהם.
המפקד נעץ בי מבט כועס כל הדרך. ידעתי שזה לא עומד להגמר בטוב.