איליין בלו- פרק א': המגנים והמוגנים

התעוררתי ביער, בין עצים גבוהים. הדשא הרטוב נגע בידיי וברגלי במין ליטוף קר. לא ידעתי מה קרה לי, ולא ידעתי למה אני רועדת, מפוחדת. עיניי צרבו וראשי כאב ונדמה היה לי
ששמעתי צעדים מאחוריי.
"תודה לאל, איזה נס" אישה שחומת-עור ובעלת עיניים אפורות אמרה לי. עיניה האפורות היו מעט שקופות ובהם יכולתי לראות את בבואתי. היא הייתה מלווה ע"י ילד שנראה בן-גילי: בעל עיניים כחולות ומבט מנחם. לא ידעתי מי זו, אך היא נראתה לי מוכרת.
"מה קרה?" שאלתי.
"את לא זוכרת?" היא אמרה בקול חשדני. נענעתי את ראשי.
"אני מכירה אותך?" שאלתי בנימוס.
"זו בדיחה, נכון?" שאל הילד. "פשוט בואי, איליין. הם מחכים לך".
נכון. שמי איליין, איך יכולתי לשכוח?. הלכתי בעקבותיהם.
הגענו לדרך אפר החוצה את היער ומאפשרת למכוניות לעבור. מכונית לבנה חנתה שם,
וממנה יצאה ארין, אחותי הגדולה. ארין הייתה בעלת שיער שחור ומתולתל עם עיניים ירוקות,
אף סולד ולק חדש בכל יום.
"בואי, הולכים הביתה" היא אמרה, וכך היה.

הגעתי הביתה, מלוכלכת ומלאה בעלי-היער הצבעוניים. נכנסתי למקלחת והתרעננתי,
חושבת מה יכול היה לקרות לי, למה התעוררתי ביער ומדוע כולם אומרים שנעדרתי הרבה ימים. לבשתי את כותונת הלילה הירוקה שלי ויצאתי מחדר-האמבטיה כשמגבת מלופפת על ראשי.
ארין ישבה על הספה, מזפזפת בערוצים ומבטה נראה כועס.
"את לא זוכרת כלום, נכון?" שאלה בקול רציני.
"לא, יש משהו שאני צריכה לזכור?" שאלתי, נאבקת בכאב הראש.
"שכחי מזה" היא כיבתה את הטלוויזיה והלכה לעבר חדרי השינה, "אני הולכת למיטה".
חשדתי- אך לא אמרתי מילה. נשכבתי על מיטתי, מתכסה בשמיכה החמימה שלי ונרדמת.
לפתע תמונה באה לראשי, חלום מוזר. ראיתי את עצמי הולכת בין עצים גבוהים, מחפשת משהו או מישהו. פתאום, עיניי נפערו וחיוכי נמחק, ראיתי משהו, מה זה יכול להיות?.
השרשרת שלי נפלה בין העלים המכסים את הקרקע, צבע עיניי השתנה לכתום- אדמדם לרגע
ונפלתי לקרקע, מחוסרת הכרה. החלום נגמר- משאיר אחריו פחד וחשש.

התעוררתי למחרת כמעט בצהריים ושפשפתי את עיניי- יום חדש.
מצחצחת שיניים ולובשת חולצה ורודה וג'ינס כהה קצר. הגעתי למטבח כשהבחנתי בפתק קטן על שולחן האוכל:" אל תלכי היום לבית-הספר, ארגנתי לך כמה ימי חופשה". היה זה הכתב של ארין, כתב יפה וקטן. פתאום קפצה תמונה לראשי, ראיתי את עצמי מפילה, מבלי לשים לב לכך, את השרשרת שלי- ולפתע, והכול נהיה שחור. לפתע, אני פוקחת את עיניי ורואה יד הלוקחת את השרשרת שלי ואני מאבדת את הכרתי באופן סופי.
איך אפשר שלא לחשוב על מה שקרה? מה חיפשתי שם ביער, ולמה בכלל הייתי שם?
אכלתי ארוחת בוקר קלה והתיישבתי על הספה, מזפזפת בערוצים.
הכל ניראה רגיל-אפילו אני, אך התחושה היא אחרת.
שמעתי צעדים, זו בטח ארין מתעוררת לה ומתלבשת. דלת חורקת ורשרוש קטן מכיוון החדר של ארין. התחלתי לחשוש, קמתי, כיביתי את הטלוויזיה ואמרתי:" ארין? זו את?". הלכתי בצעדים קטנים, מרגישה את פעימות לבי מתחזקות. הלכתי למטבח בשקט, לוקחת סכין קטן מהמגירה העליונה ליתר ביטחון והולכת לכיוון הרעש.
"ארין?" אני שואלת שוב, מנסה לחשוב מחשבות חיוביות. רק שקט מוחלט נשמע.
נכנסתי לחדר שלה, מסתכלת בפחד סביבי: הכל היה מסודר כמו שצריך, רק שחלונה היה שבור ושק קטן וכחול עמד מעל שבריו המרוסקים על הרצפה, וארין לא הייתה במיטתה. הסתכלתי מחוץ לחלון,
החצר נראתה כרגיל והרחוב היה שקט מתמיד.
הטלפון צלצל.
"הלו?" אמרתי.
"אני יודעת מה קרה לה, וגם לך" אמר קול נשי במיוחד.
"מי זה?".
"תפגשי אותי בחצר שלך תוך חמש דקות" אמר הקול וניתק את השיחה.
כעבור חמש דקות בערך יצאתי החוצה לחצר, כשבידי הסכין שלקחתי ובכיס של הג'ינס נמצא הטלפון הנייד שלי. האישה מהיער והילד שליווה אותה עמדו שם בקוצר-רוח ונראו חסרי-סבלנות.
"אתם התקשרתם אליי?" שאלתי.
"בואי אחרינו" אמרה האישה, מסתכלת לכל הכיוונים ומסמנת לי לעקוב אחריה.
הלכתי אחריהם עד שהגענו לבית גדול ויפה, שעשוי גבס, עם גג אפור, מרפסת-דק וחלונות ענקיים.
האישה פתחה את הדלת והכניסה אותי ואת הילד במהירות.
"רגע אחד, מי אתם? אני לא נשארת אתכם עד שאני לא יודעת מי אתם" והלכתי לכיוון הדלת.
"אני מירור, מירור גריי, וזהו טובי" אחזה את ידי, "ואנחנו המגנים שלך".
"מגנים? ממה אתם מגנים עליי?" היססתי לרגע, חשבתי שהם משוגעים לרגע.
"רוצה תה מרגיע, טובי?" מירור פנתה אליו, מנסה לשנות נושא. "איליין? את רוצה תה? נסביר לך כשנשתה."
"כן, תודה" אמרנו פה אחד, אני וטובי.
"שתי כפיות סוכר" אמרתי במבוכה.

"ממה אני צריכה הגנה?" שאלתי לאחר לגימה ארוכה וחמימה של תה, מסתכלת מבעד לחלון על השמש שעומדת לשקוע. מירור הניחה את ספל התה על השולחן שלצידו ישבנו, שמה את ידה על לחיי, נאנחה ואמרה:" איליין יקירה. את אולי לא זוכרת מה קרה ביער, גם אני לא, אך כשבאנו לאחר-מכן ומצאנו אותך ביער אני וטובי ידענו מיד למה התעלפת".
בעיניים נפערות אמרתי:" מה זאת אומרת?".
"כשהגענו אלייך והתעוררת, ראינו את עינייך משתנות מצבען הטבעי לכתום-אדמדם והבאנו שמה שקרה שם בעיר שינה אותך לתמיד." היא אמרה בקול רציני.
"שינה אותי? שינה אותי למה?. רגע, אז מה קרה לארין? היא בסדר?" שאלתי.
מירור הסתכלה על טובי, שצוטט לנו במבט מעוניין, ואמרה:" טובי, אתה יכול להיות נחמד ולארגן לאיליין את חדרה כדי שתוכל לישון?", היא הסתכלה עליי, "זה מספיק ליום אחד, את רוצה להתקלח עכשיו?".
"כן, אבל זה לא מה ששאלתי. מה קרה לארין?" אמרתי כשאני כמעט בוכה.
"היא תהיה בסדר" אמר טובי, נושא איתו סדינים וכריות.
"בואי, אני אראה לך איפה האמבטיה והחדר שלך" מירור חייכה.
עלינו בגרם-המדרגות והגענו לקומה השנייה. דלת שלישית מימין- חדר גדול ומרווח עם חלון המתפרס על כל הקיר המשמש לדלת הוזזה המובילה למרפסת מדהימה.
"חדר-האורחים. כולו שלך" מירור נשענה על משקוף הדלת בשילוב ידיים.
"האורחים שלכם במקרה מפורסמים?" אמרתי, מצחקקת.
"אני שמחה שזה מוצא חן בעינייך" מירור אמרה.
"מוצא חן בעיניי? החדר הזה מדהים! אני לא מאמינה שזה שלי" נשכבתי על המיטה.
"רק הרגע סיימתי לארגן אותה!" אמר טובי בבוז.
"סליחה טובי" לחשתי במבוכה.
"כן, כן בטח" שמעתי אותו ממלמל לעצמו.
"אני אשאיר את שניכם לריב לבד בזמן שאני מביאה לאיליין בגדים" מירור יצאה מהחדר בחיוך חשוד.
"אז איך אתה קשור למירור? אתה מן מגן-ג'וניור כזה, או מתלמד?" אמרתי, יושבת על מיטתי.
"אני הבן שלה" הוא נשען על הקיר.
"אז, איך זה הגיוני שאתם לא נראים דומים בכלל?".
טובי התיישב לידי על מיטתי, מהרהר במחשבות:" אני לא בנה הביולוגי, היא אימצה אותי כשלא היה לי לאן ללכת. לא חשוב, הבנת את התמונה".
"כן, הבנתי. אני חייבת ללכת להתקלח, אני מריחה כמו משהו רקוב" אמרתי, מתכוונת לצאת מהחדר.
"את דווקא מריחה טוב, במובן מוזר" הוא אמר, ויצא מהחדר במבוכה. חייכתי ויצאתי לכיוון המסדרון.
"מירור? איפה האמבטיה?" צעקתי, בתקווה לתשובה.
"ישר. דלת חמישית משמאל" פתח טובי את דלת חדרו, שמסתבר שהייתה מולי.
"טובי, כנס לחדר שלך" מירור באה עם כותונת לילה שחורה עם תחרה.
"טוב" אמר וסגר את הדלת לאחר שחייך אליי חיוך חשוד.
נכנסתי למקלחת, המים המרעננים שטפו את פניי. חשבתי על היום המטורף הזה שעבר עליי, ועל ארין, כמה שאני דואגת לה- יותר ממה שאני מראה. שוטפת את שיערי במחשבות על טובי ועל מה שקרה, טובי באמת נער יפה-תואר. יכול להיות שאני מתחילה להתאהב, לדעתי מירור תאהב את הרעיון. נשמעו צעדים מחוץ לוילון האמבטיה ולפתע קולו של טובי אמר:" סליחה איליין, מירור שואלת אם תרצי עוגה לקינוח, או האם תעדיפי תמליא?".
הוצאתי את ראשי מהוילון- בעודי רואה את טובי מכניס את ראשו מהדלת אל תוך החדר, אני עונה לו:" אפשר את שניהם, תודה".
"בבקשה" הוא חייך אליי, ומיהר לצאת מהחדר.

ארוחת הערב הייתה שקטה לגמרי. מירור בישלה לנו בשרים, סלטים, מרקים,
תמליאים ועוגות מכל מיני סוגים. השולחן היה מלא במאכלים ותבשילים ונראה היה, לפי עריכת השולחן, שנשיא המדינה בא לביקור.
"לא ידעתי מה את אוהבת" היא אמרה כשמתעקשת לקחת כמה שיותר מאכלים על השולחן הערוך בצורה מושלמת. "מירור, באמת הגזמת" טובי אמר, "אני בטוח שאנחנו לא אוכלים כל-כך הרבה".
"מתי הספקת לעשות את כל זה?" שאלתי בתמיהה.
"אל תדאגו, חצי מהאוכל הוצאתי מהמקפיא כשהוא כבר מוכן. רק לחמם" מירור נאנחה בזמן שאני וטובי הסתכלנו עליה, פעורי-פה, "למה אתם מסתכלים עליי ככה? תאכלו" היא זירזה אותנו.
"בתיאבון" טובי ומירור אמרו.
"בתיאבון גם לכם" אמרתי בחיוך מובך ואכלנו בשקט מוחלט.
כשסיימנו לאכול, בזמן שטובי ומירור שטפו כלים, עליתי לקומה השנייה של הבית, לאיזור החדרים, בתקווה לישון שנת-יופי, שלפתע הבחנתי בדלתו של טובי, שהייתה מול חדרי. לא יכולתי לעמוד בפיתוי לחפש בחדרו ולמצוא משהו שהם לא מספרים לי. נכנסתי לחדרו בשקט ופתחתי את האור, חדרו היה ברובו מסודר.
להפתעתי גיליתי משיכה חזקה ולא מוסברת לספר העבה, בעל הכריכה הקשה והמעוטרת, שהיה מונח על מיטתו, פתוח.
ישבתי על המיטה, מסתכלת על העמוד הפתוח שהיה מסומן בסימניה.
"אני הולכת לישון. לך גם אתה, מחר יום מיוחד בשביל איליין" התנגן קולה של מירור מלמטה.
"בסדר" ענה לה טובי.
במהירות החזרתי הכל למקום, חוץ מהספר כמובן. ההסתקרנות שלי גדלה מרגע לרגע.
רצתי עד למיטה שלי, סוגרת את הדלת בשקט.
פתחתי את הספר שוב, אך שמעתי את דלתי נפתחת. מיד החבאתי את הספר מתחת למיטתי.
"היי, ראית ספר עבה על המיטה שלי?" פתח טובי את הדלת, "אני בטוח שהשארתי ספר בחדר".
"לא, מעולם לא הייתי בחדר שלך" אמרתי.
" אם תמצאי אותו תאמרי לי, בסדר?".
"אין בעיה טובי" אמרתי בחיוך.
"על מה הספר? עלילה מעניינת?" שאלתי. "כדי שאם אמצא אוכל לדעת".
"על כל מיני דברים" טובי אמר בקול צרוד.
טובי הלך והוצאתי את הספר. הפעם מעיינת בו ביותר רצינות.

הדפים היו צהובים, כדפים שאותם כתבו מאות שנים קודם. הכתב היה גדול וזהוב, אותיות רשמיות, והספר היה מחולק לפרקים: יצורים מיתולוגיים, כשפים, שיקויים, אגדות, תסמיני-כוחות ועוד.
פתחתי את הדף שטובי סימן. היו בו ציורים של עיניים, כתומות-אדומות כמו שהיו לי בחלום.
"אולי הוא ניסה לגלות מה קרה לי" חשבתי לעצמי.
דפדפתי עוד קצת, היו שם הרבה דברים מעניינים. הגעתי לדף שעניין אותי יותר מכל.
עם כותרת שמשכה את תשומת לבי- המגנים.
הנושא התפרס על יותר מ-6 עמודים, סיפר על איך המגן מוצא את בן-חסותו ואיך מגן עליו כראוי, איך מגן מגלה את כוחותיו ואיך להשתמש בהם.
נדהמתי. מירור הייתה רצינית לגבי העניין.
חזרתי לעמוד המסומן והתחלתי לקרוא, ואולי לגלות מה קרה ביער. אם יש הקשר. התחלתי לקרוא:
"עיניים כתומות ו\או עיניים אדומות מסמלות קבלת כוחות בבת-אחת, ככה שהגוף לא יכול לשלוט עליהם וחוטף הלם מידי…". אחרי המילים האלו כנראה נרדמתי, בשל העובדה שאני לא זוכרת הרבה.
היה לי חלום, חלום מוזר. באופן אישי, ממש נמאס לי מהחלומות האלו, אך זה לא בשליטתי.

ראיתי את ארין, בוכה ובוכה. מתחננת בפני איש גבוה עם מסכה על פניו וברדס חום על גופו, עוטף את ראשו. ארין נעמדה על ברכיה, בוכה ומתחננת שישחרר אותה, שייתן לה ללכת, שהיא לא תגלה לי כלום.
"היא יודעת הכל" קול חלוש וצרוד לחש לי שוב ושוב.
לפתע הדמות עטוית הברדס הושיטה את ידיה אל ארין ונעלמה, משאירה אחריה שובל אפור שריחף אל גופה של ארין ונכנס אליו דרך הפה. אישוניה הפכו לצהובים וחיוך עלה על פניה.
"לא, תעזוב אותה" צרחתי.
"איליין! איליין!" פתאום שמעתי את קולה של מירור קורא לי.
התעוררתי בחדרי צורחת ומזיעה. עיניי היו פקוחות, מסתכלות על מירור המודאגת, אך מוחי היה עוד במציאות של הסיוט.
"ששש, זה בסדר. זה היה רק חלום" מירור ניסתה להרגיע.
היא שמה את ידה על המצח שלי ועפו ניצוצות כתומים ואפורים. עיניה של מירור נצצו לנגד האור ו
היא חייכה.
"מה את עושה?" שאלתי, מתנשפת.
"מרגיעה את גופך" היא ענתה ומילמלה כמה מילים מוזרות. הרגשתי שלווה, כאילו החלום לא היה, הרגשתי הקלה.
"מה שלא עשית, מירור, תודה" אמרתי, לוקחת את הטלפון הנייד שלי ואת הסכין שהיה מונח על השולחן.
"מה את עושה?" שאלה מירור.
"יוצאת לחפש את אחותי" אמרתי, פותחת את החלון ויוצאת החוצה.
"זה מסוכן מידי" מירור אמרה.
"מה היו כל הצרחות האלו?" טובי התפרץ פנימה, מבחין בי מבעד לחלון, "מה את חושבת שאת עושה?".
"אני לא אתן לשום דבר להרוס את הקשר שלי עם אחותי, אני הולכת לחפש אותה" אמרתי.
"לא לבד" הוא אמר, "מירור".
"לכו, תקראו לי אם תצטרכו עזרה" היא אמרה לטובי. "אבל תיזהרו, וקחו את זה אתכם" היא חייכה והוציאה אל מתחת למיטה את הספר.
"איך ידעת?" שאלתי.
"שנינו ידענו" טובי ענה, מחייך וצוחק. כמה שאני אוהבת את החיוך שלו, חיוך מתוק וילדותי
שגורם לי לחייך מיידית כשאני רואה אותו.
"אפילו אני לפעמים מחטטת לטובי בדברים איליין, אך פעם הבאה תיזהרי יותר" מירור חייכה.
"רגע, למה את מתכוונת?" חיוכו של טובי נמחק. "את מחטטת לי בדברים? מה?".
מירור ואני צחקקנו.
"צאו כבר, כדי שתוכלו כבר לסיים ולחזור בשלום" היא זירזה אותנו.
טובי לקח את הספר מידיה של מירור, יצא מהחלון והחזיק את ידי. היססתי לרגע אך חשבתי על המטרה.
קפצנו מעדן החלון בעודנו מחזיקים ידיים ונעלמנו. כוחו של טובי שאב אותנו משם אל מתחת לגשר בלילה גשום שכזה.