פגישה שנייה- פרק 29

יותם:
"זה לא יכול להמשיך ככה." אמרתי לליאת בשיחת הטלפון. השעה הייתה שתיים עשרה בלילה. אנחנו לא הולכים לישון בדרך כלל עד אחת. בזמן שדיברתי איתה יכולתי ללכת להתקלח, יכולתי לענות לחברים אחרים, יכולתי לעשות מאה דברים אחרים, אבל היא סימסה לי, אמרה שזה דחוף, אמרה שהיא הייתה מתה לדחוק בזה עד הסופ"ש אבל שהיא לא מסוגלת.
היא שתקה לכמה רגעים מהצד השני של הקו. גירדתי בראשי והתרחקתי קצת מהחברים, אבל נשאר עדיין בטווח המקום שאני יודע שעוד יש בו קליטה. בסיס מעפן, לא יכול לקלוט שום דבר, התשתיות שלו חרא. מה לעשות שצריך לשרוד את זה.
"אוקיי," היא אמרה בקול שקט, "זו בחירה שלך." שמעתי אותה נאנחת אבל עדיין לא מנתקת את הקו.
"ליאת אני לא יכול להמשיך ככה, לא יכול להמשיך לחשוב שאת עדיין לא יכולה להמשיך הלאה בגלל דברים שהסתיימו לפני חצי שנה."
"אתה יודע טוב מאוד שהדברים האלה לא הסתיימו לפני חצי שנה." היא אמרה בהחלטיות. שתקתי מהצד השני של הקו. "מי הרים את הטלפון האחרון?" היא התחילה להתלהם, "מי אומר שוב ושוב שהוא לא יודע ולא יודע ומשאיר אותי במצב הזה שאין לי מה לעשות איתו?! אל תגיד לי שאני לא יכולה להמשיך הלאה, זו לא רק אני."
"אני המשכתי הלאה!" אמרתי לה. שמעתי שתיקה מהצד השני, מדמיין לעצמי את הפרצוף שלה, שבשנייה אחת הפך להיות אילם, שבשנייה אחת שינה הבעה להבעה המופתעת שלו, העצובה, המרוסקת. לא יכולתי למשוך את זה עוד. מצד אחד החיים הפרטיים שלי הם כבר כל כך לא עניינה, אבל מצד שני אני לא מסוגל, לא מסוגל להמשיך לחשוב מה היה קורה אם לא הייתה הפרידה, ולא מסוגל להסתיר ממנה יותר את זה שאני באמת רוצה שהנתק בין שנינו יהיה רציני. אז אני אמנם החזרתי אותו, אני אמנם כתבתי לה כי רציתי לשתף אותה ברגע הכי מטורף שקרה לי בחיים, בפאקינג הצניחה הראשונה שלי, הראשונה על מדים, הצניחה שמשנה כאן את הכל, את כל המחשבות של האנשים שמעולם לא האמינו בי כשהיא לא הפסיקה לחשוב שאני מסוגל, ואמנם לבוא אליה אחרי השיחה עם אמא שלה גם לא היה הדבר הכי חכם, אבל רק ניסיתי לעזור לעצמי. גם אני מנסה לעבור הלאה! מה זה לסיים מערכת יחסים שהייתה כל כך מוצלחת? אני לפעמים תופס לעצמי את הראש ומנסה להבין איך וויתרתי עליה, אבל אז מבין שנכון היה לי לוותר על זה, כי זה כבר לא הסתדר, ולא היה נכון, והייתי חייב לצאת שוב לעולם כי הרגשתי חנוק! אהבתי אותה אבל הרגשתי חנוק אז למה זה שווה את זה?!
"קוראים לה טל, אנחנו יוצאים בחודש האחרון. זה עוד לא מוגדר כ… משהו, אבל יוצאים." את טל הכרתי באותו הערב שיצאתי מהבית של ליאת כועס, כששני הבחורים האחרים עמדו שם, אחרי שהעיפו לי בוקס לפרצוף. ישבתי בבר שאני אוהב, היא הייתה הברמנית. מתוקה, לא ניסתה לפלרטט בכלל, חסמה כמעט כל גבר שהתחיל לעשות משהו עם נחמדות אבל, לא להגיד לו שהוא חי בסרט שיש לו בכלל סיכוי איתה. היא ראתה מה קרה לי בעין, התעניינה לשמוע אם אני איזה ערס שהולך מכות, וצחקתי ואמרתי לה שאני בדיוק הפוך מזה. מפה לשם מצאתי את עצמי מזמין אותה לצאת.
"במשך החודשים האחרונים אכלתי לעצמי את המוח, על זה שאולי הפסדתי את הקשר הכי טוב של החיים שלי, אבל גם אני וגם את כל כך השתנינו בחודשים האחרונים, קשה לחזור עכשיו לקשר כזה, קשה אפילו לחזור לקשר בו אנחנו מדברים. אנחנו מנסים ומגיעים לפיצוץ, זה לא תורם לאף אחד מאיתנו, אז לא הגיע הזמן שנוותר? לא הגיע הזמן שנבין ששנינו צריכים זמן? הרי לפני שאני התקשרתי כדי לספר לך על הצנחנים היה נתק מוחלט שעזר לשנינו!"
"הוא לא עזר לשנינו, שאלת אותי פעם אם הפסקתי לחשוב עלייך בתקופה הזו?"
"ליאת אל תעשי לי את זה," ביקשתי ממנה, "אני לא מסוגל."
"אחד הדברים שתמיד אמרת לי זה לדר איתך בכנות, פתאום אתה מפחד מזה?"
"זה היה כשהיינו יחד, כשרציתי שהאמת תהיה הבסיס של כל הקשר שלנו. עכשיו זה כבר לא ככה, יש המון דברים שאני דווקא מעדיף שלא תספרי לי בכלל."
"כי מה? כי תיקשר שוב? כי תרגיש שוב את אותה חמלה או את אותו מקום נוח שהיה לי להתפרק אליו ואלייך לשמוע? שתחשוב פתאום שחזרנו לאותו מצב ישן? יותם בחייאת ראבק, אל תזיין לי את השכל."
"לא מזיין לך את השכל ולא כלום, כולה רוצה שתקשיבי לי. רוצה שתביני," אמרתי והחלשתי קצת את הקול, "שחייבים להמשיך הלאה."
נשמתי כמה נשימות עמוקות, מרגיע את עצמי קצת. הייתי כל כך עצבני, אבל היא יודעת שכשאני עצבני אני פשוט אומר דברים. היא לא שוכחת את הדברים האלה, היא מכירה אותי מספיק טוב אחרי למעלה משנה של זוגיות טובה. ידעתי שאם אני אענה לה אני לא אנהל שיחה רגועה, אבל אני לא הייתי מסוגל להגיד לה לא לדבר, לא יכולתי גם אני לחכות לסוף השבוע. לא הייתי שורד עד אז.
"חבל שאנחנו לא מהאקסים האלה שמסוגלים לסיים את זה טוב," היא אמרה, "אבל מי יודע… אולי אם ניתקל אחד בשנייה ברחוב עוד איזה חצי שנה, ונבין ששנינו היינו מספיק מטומטמים בשיחה האחרונה שלנו, בשתיים עשרה בלילה, אולי אז הכל יסתדר יותר טוב."
"ליאת אני לא…" התחלתי לומר.
"לא באמת מעניין אותי מה אתה לא, או מה אתה רוצה להגיד. אל תתקשר אם יהיה לך משהו לספר על הצבא, הרי את הדבר שהכי קיווית לו כבר השגת. אתה בנאדם כזה, אתה משיג דברים שאתה רוצה, בכל דרך אפשרית."
"לא, כי את ממש מלאך, כי את הדברים שאת רוצה את מקבלת רק בדרך הכי צודקת בעולם. את חושבת שתוכלי להטיח בי את כל הדברים האלה ואני אשתוק? אני באמת חושב שאת…" התחלתי לומר ואז השתתקתי. אני לא מסוגל. לא משנה כמה ביקורת יש לי כלפי הילדה הזו, ולא משנה כמה אני עצבני, אני לא יכול לפתוח את הפה, לא יכול לקלל אותה ברמה שאולי בא לי, כי אני לא מסוגל. לא יכול לחשוב שהמילים שלי ימוטטו אותה.
"אני מה?" שמעתי אותה אומרת, "יותם אני מה?!" היא התעצבנה.
"עזבי ליאת, בואי נסיים את זה פה."
"איך שאתה רוצה," היא נאנחה, "כבר נמאס לי לנסות להבין אותך."
"יופי." אמרתי לה. היא החזירה לי באותה נימת קול את המילה יופי, אבל עדיין לא ניתקה את הקו. גם בפעמיים שכעסנו באמת במשך הקשר שלנו, השיחות שלנו לא היו נגמרות בזה. הן מעולם לא נגמרו בזה ככה, או היה לילב טוב, או בביי, שנבין שנינו שהשיחה נגמרה, או כמו במצב הזה, היינו יושבים ושותקים, נושמים ומעכלים את מה ששמענו, ומחכים שמישהו יחליט שהשיחה נגמרה. ותמיד היה לה המשך, זה אף פעם לא נגמר שם.
"מי מסיים את השיחה?" שאלתי אחרי דקה של שתיקה. שמעתי אותה מגחכת מהצד השני של הטלפון.
"כבר חשבתי ששכחת שאף פעם זה לא נגמר ככה." היא אמרה. חייכתי חיוך קטן ונאנחתי.
"ליאת אני באמת לא רוצה לאחל לך שום דבר רע, ושנינו היינו צריכים לצעוק ולשחרר. אבל את יודעת, עוד מלפני שהתחלת את השיחה הזו, את התשובה למה שאת רוצה להגיד לי. צריך להתנתק, ניתוק רציני, וכן, אולי ביום מן הימים זה יחזור, אבל שנינו צריכים משהו חדש."
"אני רוצה שתשמע ממקור ראשון שגם אני כבר המשכתי הלאה," היא אמרה והבטתי בנוף הבסיס מופתע, "פשוט לא הייתי שם במאה אחוז. עכשיו אני כן אהיה."
"בהצלחה." אמרתי לה.
"גם לך. לילה טוב." היא אמרה.
"לילה טוב." נאנחתי וניתקתי את השיחה. חזרתי במהירות לאוהל, לקחתי את הדברים למקלחת והלכתי לשטוף את היום הזה ממני ואת השיחה הזו ממני. כל מה שעברתי היום מתגמד מול השיחה הזו, אבל היא הייתה חייבת לקרות. עכשיו ממשיכים הלאה.