משחקי הרעב XDDDDD

פרק 1
קמתי בבוקר למשמע קולה של אחותי הגדולה ג'יין, כמו בכל בוקר. "אנג'ל! קומי!!!". רק שהיום לא היה בוקר רגיל. היום היה בוקר חג האסיף. נזכרתי בעובדה זאת במרירות. שמי הוכנס השנה 25 פעמים. קמתי ממיתתי, הבטתי בחדר בתחושה שזאת יכולה להיות הפעם האחרונה שאני רואה אותו. יצאתי מהחדר וראיתי את ג'יין לבושה בשמלתה הקבועה העשויה מגידולים חקלאיים. זאת השמלה הכי פשוטה שיכולה להיות במחוז שלנו, אבל אני אוהבת אותה. פתחתי את ארוני והוצאתי מכנס וחולצה ישנים. אני לא טיפוס של שמלות. התקרבתי לג'יין. חיבקתי אותה חיבוק אמיץ, שמה הוכנס 56 פעמים. לחשתי באוזנה: "זאת השנה האחרונה שתצטרכי להסתכן. את תהיי בטוחה." היא אמרה לי בקול רווי חשש: "לעצמי אני לא דואגת. אני דואגת לכן, לך, ללואיס ולואיזה." ראינו אותן רצות לקראתנו, מנופפות בשערן הזהוב הארוך והחלק, ועיניהן הירוקות שולחות בנו מבט אוהב. כל אחת מאיתנו חיבקה אחות אחרת, ואז התחלפנו. זה מה שאנחנו עושות כל בוקר. "לו, מה שלומכן היום, איפה אמא?" שאלתי בעודי מרימה את לואיזה. לואיס הסתובבה לכיווני ואמרה "אמא במטבח, מכינה ארוחת בוקר לשבוע הזה. נגמר אתמול הסלט." התחלתי ללכת במסדרון הצר לכיוון המטבח. שמעתי בדרך דפיקה על דלת הבית. ניגשתי לפתוח. ראיתי שני אוכפי שקט במדים עומדים על סף הבית. פתחתי להם. "מדו-דו-דו…" התאפסתי על עצמי. "מדוע זכינו בכבוד לביקורכם בביתנו?" אוכפי השקט הביטו בי בחמלה. אחד מהם ענה לי: "יש לנו הודעה. קראי לבני משפחתך לפה מיד, ילדה." רצתי למטבח וצעקתי: "אמא, ג'יין, לו, בואו לכניסה, יש פה אורחים" אימי ולו רצו מהמטבח. ג'יין באה מחדרנו וכולנו התייצבנו בכניסה. אוכף השקט התחיל: "בגלל המספר הקט של הילדים בין הגיליים 12 ל-18, השנה, כל ילד מעל גיל 10 ישתתף בהגרלה ושמו יכנס פעם אחת." אמא פערה את פיה ונשמעה צרחה ברחבי הבית. לואיזה נפלה על הרצפה והתחילה לחבוט בידיה וברגליה. אוכף השקט המשיך: "חוץ מזה, כל איש במחוז 11 עד גיל 20 ישתתף בהגרלה. שמו יוכנס כגילו." ג'יין ניסתה להראות חזקה למעננו אבל ראינו שאת זה היא לא צפתה מראש. לואיס הלכה לאמא וחיבקה אותה חזק. ראיתי דמעה מבצבצת מעינה של אמא, לא ידעתי עם האחרות רואות אותה. אוכפי השקט טרקו את הדלת והלכו. שמענו את שכיננו צועקים. אמא אמרה לנו: "בנות, בואו לחדריכם. לואיזה עדיין שכבה על הרצפה, אמא הקימה אותה בעדינות והובילה אותה לחדר. נשכבתי על מיתתי וראיתי שג'יין ולואיס עושות את אותו הדבר. לואיזה עדיין נצמדה לידה של אמא. "אמא, אפשר ללכת לאיפשהו?" שאלה בתחינה. אימי הביטה בה בחמלה. "לא לוז, מסוכן עכשיו בחוץ. ראית מה אוכפי השקט עושים. עדיף שנישאר בבית עד תחילת האסיף." לואיזה הצטמררה. נזכרתי במה שקרה בשבוע שעבר כאשר תפסו את חברתי הטובה גונבת מעט יבול מהשדה. לקחתי את הספר הראשון שמצאתי בחדר, הצמדתי את לואיס ולואיזה אלי והתחלתי לקרוא. נשארנו כך במשך שעה, עד אשר אמא צעקה: "בנות, כולכן צריכות להתלבש, עוד מעט 11 ואתן צריכות גם להספיק לאכול וגם שישאר מספיק זמן להכין ללואיס ולואיזה משהו ללבוש! זה לא יהיה יפה עם הן יבואו בסחבות האלה." הבטתי בלואיס ולואיזה. שתיהן לבשו חתיכות בד שהודקו בחבלים לצורת שמלה על גופן הקט. ארבעתנו הלכנו לאכול. אמא הראתה לנו את הסלט של השבוע. "כל אחת יכולה לקחת עד שתי כפות וגם רבע פרוסת לחם. זה מה שיש השבוע." לא הייתי רעבה במיוחד אז לקחתי כף סלט אחת ולא נגעתי בלחם. לקחתי לגימה מהבקבוק שנמצא לצידי. אמרתי לאימי: "אמא, אולי אני אלך לחפש משהו בשביל לואיס ולואיזה?" אימי הייתה מהורהרת ולא ממוקדת ואמרה לי "מצוין." הלכתי לחדר ופתחתי את הארון. ראיתי במדף הבגדים של ג'יין חולצה צהובה ארוכה. חשבתי שאם נקשור אותה סביב מותניהן באחד החבלים תהייה לאחת מהן שמלה סבירה. המשכתי לחפש. מצאתי כמה חתיכות בד. זרקתי אותן הצידה ומתכתן התגלה אוצר. אף פעם לא האמנתי שיש לנו דבר כה יפה ויקר ערך בבית. ראיתי שמלה ירוקה ארוכה ארוכה בה תפורה חיטה במצב מעולה. רצתי עם השמלה והחולצה הגדולה לאמא. "אמא, מה זה?" שאלתי בצעקה. אמא הביטה בשמלה בהפתעה: "לא ידעתי שהיא נשמרה אצלי" מבטה התערפל לרגע ואז היא המשיכה "זו היא שמלת החתונה שלי, ג'יין או את יכולות ללבוש אותה וכך היו בגדים לכולם". חיוך נצנץ על פניה, לא הבנתי מה גרם למהפך זה בהתנהגותה אך העלמתי עין. כולנו החלפנו בגדים, ג'יין לבשה את השמלה, אני את השמלה שהיא לבשה קודם, לואיזה לבשה את הבגדים שלי ולואיס את החולצה-שמלה הצהובה. אמא התחילה לסדר את שיערה של ג'יין, שהתחילה לסדר את שיערי ואני התחלתי לסדר את שיערה של לואיס שסידרה את שיערה של לואיזה. לואיזה התנהגה בהתאם בלי להפריע ללואיס לסדר את שיערה. כאשר סיימנו ארבעתנו היינו בעלות שתי צמות קלועות מסודרות יפה. הבטתי בלואיס בהערכה. יצאנו בגוש שבמרכזו הולכת לואיזה וכולנו הולכות סביבה. הגענו לכיכר וראינו שנוצרו עוד שמונה אגפים חדשים.