אל תסתר פניך ממני

לפעמים , אני נעצרת לכמה דקות , נותנת לעומק המפחיד הזה להפתח .
העומק הזה , שכולם כל כך מפחדים ממנו , העומק שכולם בורחים ממנו , העומק שלא רוצים לפגוש בו.
אז מוצאים אלף סיבות למה להיות עסוקים כל היום , להוציא את הכלב , ללכת לעבודה , לקנות בגדים , ואז לאכול , ואז לראות עוד תוכנית בטלוויזיה , ואז לדבר עוד קצת עם חבר בהודעות .
אני רוצה שטחיות , אני רוצה לדבר כמה שפחות במילים , כמה שיותר עם סמיילים,אני רוצה כמה שפחות לבכות , אני צינית פה וצינית שם , העיקר לא להגיע אל העומק המפחיד.
אז אני רצה , רצה בעולם החומרי הזה , מחייכת כאילו אין מחר .
מסתירה דברים נסתרים , שחס וחלילה יחשפו כמה עמוקה אני.
אז אני אוכלת , וצוחקת , ואז רואה עוד ועוד תוכניות על אנשים שטחיים , תוכניות כאלה שבדיוק מיועדות לעזור לך לשתק את העומק.
ואז פתאום , בין כל הריצות האין סופיות , את כבר לא יכולה ואת נבלעת אל העומק .
ואז מגיעות מחשבות עמוקות שכאלה ,
למה זה מגיע לך ? ולמה טוב או רע לך ? ולמה האחר הוא כזה ? ולמה יש ככה בעולם ולא אחרת ? .
ואני בוכה , את הדמעות האלה שכל הזמן אני בורחת מהם.
ואני מבקשת ממנו , בכמה שניות של עומק , שיעזור לי , שלא יתחבא , שלא יגיד ״אח ילדה שלי , את אבודה בתוך השטחיות״ . שלא יוותר עלי , אני יותר מזה…
אני רוצה שיגיד לי , למה יש כל כך הרבה סתירות בעולם ,
למה יש כל כך הרבה רע בתוך הטוב וטוב בתוך הרע , ולמה יש עומק ושטחיות?
אני רוצה שהוא יראה את הפנים שלו , ואז הכל יהיה יותר ברור …
הכל יהיה בקו אחד ישר , פשוט , מובהק.
לרגע אחד.
ואז הדמעות מתייבשות , ואני שוב חוזרת בריצה האין סופית הזו בתוך השטחיות הזו מבקשת להיאחז בכלום הזה , רק לא להיבלע בתוך החור העמוק… הוא עמוק מדי בשבילי.