מחרימי הרגשות – פרק 14

"פתוח." אמר ריצ'רד בקולו העמוק.
לתוך החדר נכנס בחור ג'ינג'י מנומש, עם שיניים קצת עקומות ועיניים קטנות חומות ומעצבנות.
פרנק.
פרנק נכנס פנימה בוהה בריצ'רד אבל לא שם לב אליי.
"פרנק, אני אדבר איתך אחר כך." אמר לי ריצ'רד.
"בסדר." הוא אמר, הסתובב לכיוון שמאל ויצא מהדלת בלי לשים לב אלי.
"מאיפה אתה מכיר את פרנק?" שאלתי.
"אתה מכיר את פרנק?" שאל ריצ'רד ועיניו התרחבו.
"בטח שכן!" קראתי. "מאיפה אתה מכיר אותו?"
"הוא הבן שלי."
"הבן שלך?!" שאלתי המום.
"כן." אמר ריצ'רד.
"אז… למה… מה… מה? למה אני זה שחדר לבית הספר?"
"למה הכוונה?" שאל ריצ'רד.
"אתה יודע, למה אני זה שנכנס לבית הספר ההוא?"
"כי אתה העובד שלי?"
"אתה יודע שפרנק לומד בבית הספר שאני עכשיו לומד בו?" שאלתי.
"מה?!" קרא ריצ'רד בפליאה.
"כן."
"מה הוא עושה שם?" הוא תהה.
שלחתי אליו מבט חשדני.
"אתה לא יודע באיזה בית ספר לומד הבן שלך?" שאלתי.
"המממ… זה לא בדיוק הולך ככה… זה משהו אחר." אמר לי ריצ'רד, ושלח בי מבט אומלל.
"כן?" שאלתי. "אני מחכה."
"לא עכשיו." הוא ענה.
הייתה לי הרגשה שתקעתי אותו בפינה ועכשיו הוא לא יכול לומר לי שום דבר. מתבייש מעצם העובדה שמשהו קרה.
שתיקה העיבה לכמה זמן על השיחה בינינו, ואז אמרתי :"מאיפה אתה מכיר את דייב?"
"על איזה דייב אתה מדבר?" שאל אותי.
"הדייב מבית הספר. או שאתה משקר או שאתה לא עוקב אחרי השיחה או שיש לך זיכרון של דג שמשהו הכניס לתוך מים רדיו-אקטיביים." אמרתי.
"אתה חוצפן."
"לא. אני ריאלי." עניתי בחיוך מתגרה.
ריצ'רד גלגל עיניים לנוכח הבעת הלגלוג המאוד ברורה שלי.
"אוך… אלדר… מה אני אעשה איתך?" הוא שאל אותי.
"מה תעשה איתי? סביר להניח שתשלם לי. דרך אגב – איפה המשכורת?" שאלתי.
"אתה בן אדם רדוד." הוא ענה.
"תודה, גם התספורת שלך יפה במיוחד היום."
"אוך… אלדר… איזה אופי מחורבן יש לך." הוא אמר והביא לי את הצ'ק עם המשכורת שלי לשבוע הזה.